יום חמישי, 8 במאי 2014

9.5 - ניצחון, השתלטות ודיווה...

היום הוא יום הניצחון על גרמניה הנאצית, כפי שמציינים אותו במדינות ברית המועצות לשעבר. במערב זה היה אתמול, אגב.

באמת שרציתי לכתוב פוסט ארוך רק על יום הניצחון הזה, כי הוא יום חשוב, אבל מה לעשות שהיום קרו עוד מלא דברים מעניינים?

אז הנה, נתחיל:

בול מסדרת בולים שהוציאה ברית המועצות באפריל 1945
"זא רודינו! זא סטאלינא" (בעד המולדת! בעד סטאלין!)
מקור: תפוז בלוגים.
היום לפני 69 שנים (בשנת 1945), שבוע אחרי התאבדותו של היטלר, חתמו נציגי הפיקוד העליון הגרמני על הסכם הכניעה הרשמי לברית המועצות. המלחמה הארורה ההיא נגמרה. ההערכה היא שברית המועצות איבדה בין 15 ל-20 מיליון בני אדם.

שנה לפני כן (בשנת 1944), כבש הצבא האדום את סבסטופול. מי היה מאמין שכיום, כל כך הרבה שנים אחר כך, רוסיה תשים עין על המקום שוב פעם.

לא לקח יותר מ-5 שנים מאז הניצחון על הגרמנים (1950) עד שהזמין שר החוץ הצרפתי רובר שומאן את מערב גרמניה לנהל יחד את משק הפחם והפלדה. מה שהתחיל אולי כצעד של אי-אמון, למעשה, וניסיון לפקח על צעדי הגרמנים, הסתיים במה שאנחנו מכירים היום כאיחוד האירופי.

אחת החוטפות, תרז הלסה, מורדת מהמטוס לאחר ההשתלטות.
מקור: NRG
22 שנים אחר כך (1972) נצא מאירופה וננחת בשדה התעופה בן-גוריון בלוד, אז פרצו 16 לוחמי סיירת מטכ"ל אל מטוס הסבנה החטוף. הם לא היו צריכים יותר מדקה בשביל להרוג את שני החוטפים ולהשתלט על שתי החוטפות. שני נוסעים נפצעו ועוד אחת נהרגה. גם שני לוחמים, איציק גונן ואחד לא מוכר בשם ביבי נתניהו, נפצעו בהשתלטות. ביבי, אגב, נפצע מפליטת כדור אקדח של אחד הלוחמים. (לראיון מרתק עם החוטפת תרז הלסה)
זה ציפור? זה מטוס? לא, זו דיווה!
מקור: NRG

26 שנים אחר-כך (1998) ישראל רשמה עוד ניצחון – דנה אינטרנשיונל ניצחה בתחרות האירוויזיון עם שירה "דיווה". למי שלא מעודכן – הלילה הפסדנו...

אז.. שיהיה לכולנו יום ניצחון סובייטי מטכ"ל דיוואי שמח!

וכמובן – סוף שבוע נפלא!

יום שני, 5 במאי 2014

6.5

נו, איך החג? נהנים? אני יודע שהיינו אמורים לעשות את המעבר בין השכול לשמחה כבר אתמול בערב, אבל מה לעשות שההיסטוריה לא תמיד מקשיבה לנו?

היום לפני 67 שנים רעדה הארץ וגעשה – הבריטים, אדוני הארץ, החליטו לפעול במלוא המרץ נגד.... נער בן 17.

כרוז שפרסם הלח"י לאחר החטיפה.
מקור: ויקיפדיה.
בבוקר אותו יום יצא אלכסנדר רובוביץ', הנער המדובר פעיל לח"י, יצא לאזור שכונת רחביה בירושלים כדי להדביק כרוזים. בפינת הרחובות אוסישקין וקק"ל, ניגש אליו אדם דובר אנגלית וחטף אותו למכונית שמיהרה להסתלק מן המקום, כך על פי עדי ראייה.

כובעו של החוטף נשאר בזירה ועל פי הכתוב בו זוהה בעל הכובע כרוי פאראן, קצין קומנדו בריטי מעוטר שהגיע לכאן כדי להילחם במחתרות. הבריטים, שהכובע הוחזר להם כהוכחה לאשמתו של פאראן, התעלמו מהדרישה לתפוס את פאראן ואף פשוט מחקו את השם בכובע. אנשי הלח"י הבינו את הרמז הדק של הבריטים והחליטו לקדם עניינים בדרכם שלהם. הבריטים לא היו צריכים יותר משלוש גופות של אנשיהם, אליהן הוצמדו פתקים עליהם נכתב השם "פאראן", כדי להבין את הרמז של הלח"י. פאראן אותר בסוריה, הוחזר למעצר במחנה אלנבי, ברח, הוחזר והועמד למשפט, שוחרר מחוסר ראיות והבריטים החזירו אותו חזרה לאנגליה.

אנשי הלח"י לא היו מרוצים מתוצאות המשפט והחליטו להוציא את פאראן להורג, אך אחיו, רקס, פתח את חבילת הנפץ שהייתה מיועדת לרוי ונהרג.

מסמכים שפורסמו 57 שנים אחרי אירוע החטיפה והרצח חשפו כי פאראן אכן הרג את רובוביץ, ולפני כן אף עינה אותו כדי שילשין על הלח"י. גופתו של רובוביץ מעולם לא נמצאה.

אגב, אם מישהו פה תוהה למה לא כתבתי היום על יום העצמאות - אני משתדל לכתוב לפי התאריך הלועזי.
אז למה אתמול כתבתי על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה? ככה.

יום ראשון, 4 במאי 2014

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה נציין 3 בני אדם, שניים מהם נפלו, ואחד מהם בלוגר חשוב, לטעמי.

על פי הודעת משרד הביטחון, מספרם של חללי מערכות ישראל משנת 1860 (כן כן, אנחנו סופרים את הנופלים מאז) ועד היום הוא 23,169. 

אולי מישהו מכם יוכל לעזור לי בקושיה הבאה - מדינת ישראל התחילה את הספירה משנת 1860 אבל... חלל מערכות ישראל הראשון נהרג בכלל בינואר 1873!

החלל הראשון הוא אהרון הירשלר, תושב ירושלים שעבר לשכונת משכנות שאננים, מהראשונות שנבנו מחוץ לחומות, שם ישב ולמד ואף נמנה על אחד מעשרת השומרים שהפקיד השר משה מונטיפיורי על השכונה. ביום האחרון של שנת 1872 פרצו כמה ערבים שודדים לביתו של הרשלר והוא קם, גירש אותם מהמקום ואף ניסה לעצור אותם. אחד השודדים ירה בהרשלר ופצע אותו קשה. אחרי שבוע נפטר הרשלר מפצעיו.

(אומרים "במותם ציוו לנו את החיים". לא יודע לגבי זה, אבל אני חושב שבמותו ציווה לי הרשלר את הידע. בזכותו הגעתי לבלוג מעניין של "צייד המצבות" עודד ישראלי. לא עברתי על כולו אבל הוא נראה מאוד מעניין).

ניסים גיני. מקור:ויקיפדיה
על החלל השני כבר כתבתי בעבר, ואני מעוניין לכתוב שוב, כי הוא חלל מערכות ישראל הצעיר ביותר. גם הסיפור הזה מתרחש בירושלים, בעת שהוטל מצור על הרובע היהודי לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה. רבים הצטרפו למאמץ וגם ניסים גיני, שהיה רק בן תשע וחצי, נתן את חלקו. גיני היה תצפיתן וקשר והעביר ידיעות בין העמדות השונות. ערב אחד סיים גיני את משמרתו והתיישב לאכול ארוחת ערב בזמן שקראו לו לשוב כי אין מחליף לאחת העמדות. להפצרותיו של אמו הוא ענה: "מה את רוצה, שאני אשב בבית ואחרים ימותו?". כאשר שהה בעמדה הרים את ראשו בשביל לזהות תנועה חשודה. צלף ירה לעברו, פגע בנשק שהיה מונח בעמדה ורסיס מהנשק שהתפוצץ פגע בגיני. למחרת נפטר גיני מפצעיו. משפחתו של גיני נאלצה לפנות לבית משפט כדי שבנם יוכר כחלל צה"ל מכיוון שבמשרד הביטחון סירבו להאמין שהיה לוחם כבן 10. 

19 שנים אחר כך, לאחר כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, הגיע אל החיילים איש ערבי זקן ודרש לדבר עם המפקד הבכיר. הוא סיפר שהוא קבר במו ידיו חללים יהודים מהמלחמה ההיא בקבר אחים. לאחר שחפרו את הקבר, לא זיהו אף גופה פרט לאחת - גופתו של ילד קטן, שעדיין לא נשרו שיני החלב שלו. 

מספיק לדבר על חללים. האדם השלישי שאני רוצה לכתוב עליו היום עדיין חי (טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה) הוא הבלוגר "אישתון". בתקופה האחרונה ערך אישתון את תחקיר "גיבורים נולדים במותם" על חללי צה"ל ועל הדיווח של משרד הביטחון עליהם. עד כה לא היה ברור מי אלה כל חללי צה"ל עליהם מכריזים בכל שנה בטקסי יום הזיכרון השונים. מסתבר, כך על פי התחקיר שלו - שבשנת 2011 רק 1% מהחללים נפלו במעורבות אוייב. מסתבר גם שבמספר החללים בכל שנה ישנם גם נכי צה"ל שנפטרו שנים רבות אחרי שנפצעו, והוכרו כחללי צה"ל. השנה, כאשר פרסם משרד הביטחון את רשימת החללים של השנה, היתה חלוקה בפעם הראשונה בין חללי צה"ל ובין נכי צה"ל שנפטרו כתוצאה מנכותם.

אני מעריך את אישתון ואת העבודה הקשה שעשה במטרה ליצור שקיפות באותם מספרים.

למעונייים לקרוא על חללי מערכות ישראל - אתר יזכור.


יום שני, 28 באפריל 2014

28.4 - יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הולדת לאוסקר שינדלר.

שלום לכולם,

היום, בנוסף ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא יום הולדתו של אוסקר שינדלר, שהיום היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-106.

בחרתי להביא את הכתוב עליו באתר של "יד ושם", יחד עם תוספות קטנות שלי:

אוסקר שינדלר.
מקור: יד ושם.
אוסקר שינדלר נולד ב-28 לאפריל 1908 בצוויטאו (Zwittau) במורביה (כיום צ'כיה). משפחת שינדלר היתה קתולית מן המעמד הבינוני, והשתייכה למיעוט הגרמני בחבל הסודטים בגבולות צ'כוסלובקיה. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, זכתה המפלגה הנאצית לתמיכה רבה בקרב הגרמנים הסודטים. 
אוסקר הלך לבית ספר גרמני. הוא המשיך ללימודי הנדסה, ומשפחתו ציפתה שינהל את המפעל המשפחתי ליצור ציוד חקלאי. בין השכנים והתלמידים בבית ספרו היו יהודים, אך שינדלר לעולם לא פיתח קשרים מיוחדים עמם. כרוב הגרמנים הצעירים במחוז הסודטים, הצטרף גם שינדלר למפלגתו של קונרד הנליין, שתמכה בתנועה הנאצית ופעלה לפירוק צ'כוסלובקיה ולסיפוח שטחים ממנה לגרמניה. כאשר ב 1938 סופח המחוז לגרמניה, הפך שינדלר לחבר המפלגה הנאצית. [שינדלר גם התגייס למודיעין הגרמני, נתפס ושוחרר לאחר הסכם מינכן בו סופח חבל הסודטים לגרמניה הנאצית]
שינדלר בקרקוב. מקור: יד ושם.
זמן קצר לאחר כיבוש פולין ב-1939 יצא שינדלר – אז בן 31 - לקרקוב. העיר, בה התגוררו כ–60,000 יהודים, הפכה להיות מקום מושבו של המושל הגרמני והיתה מוקד משיכה ליזמים גרמנים שביקשו להתעשר ולנצל את האפשרויות הכלכליות הרבות בארץ הכבושה. בין היזמים האלה היה שינדלר שלא חש כל עכבות מוסריות, וחיפש לעצמו מקור להתעשר. באוקטובר 1939 השתלט על מפעל לייצור כלי אמייל שהיה לפניכן בבעלות יהודי שנושל מנכסיו. בעזרת כישוריו העסקיים הצליח שינדלר תוך זמן קצר להפוך את המפעל לעסק מצליח. לשם כך נעזר במיומנויותיו הפיננסיות של החשב היהודי של המפעל, יצחק שטרן. קשר זה היה משמעותי מאד בהמשך הדרך כאשר שינדלר הפך למציל. המפעל, שהיה ממוקם בזבלוצ'ה שבפאתי העיר, סיפק ציוד מטבח לצבא הגרמני, והביקושים הגבוהים תרמו לשגשוגו. תוך שלושה חודשים העסיק שינדלר 250 עובדים פולנים, מתוכם 7 היו יהודים. בסוף 1942 גדל המפעל עוד יותר, ובין 800 עובדיו היו 370 יהודים מן הגטו של קרקוב.
שינדלר היה מהמר בטבעו ואהב נשים, יין וחיים טובים. הוא הפך לבליין ידוע בעיר הכבושה, וחגג בלילות עם הפקידים רמי הדרג וקציני הס.ס. שהיו מוצבים בקרקוב. נראה היה שאין הבדל בינו לבין הגרמנים האחרים. אך זה היה רק למראית עין. בפועל נבדלו הוא ועוד מספר קטן של תעשיינים ביחסם האנושי לעובדיהם, ובראש ובראשונה הפועלים היהודים.
מי שהכירו את שינדלר לא זיהו אצלו התנגדות אידאולוגית לשלטון הנאצי. יחד עם זאת חש שאט נפש גדל והולך מפני הטרור שהופעל נגד היהודים לעיני כל. הרדיפה של חפים מפשע חוללה שינוי עמוק באישיותו של מי שהיה עד אז אופורטוניסט חסר עכבות. בהדרגה הפך האינטרס הכלכלי לשיקול משני, וכל התנהלותו הונחתה ע"י הרצון להציל מספר רב ככל האפשר של יהודים. וכך צמחה בקרבו הנכונות לא רק לבזבז את כל כספו על הגנת היהודים "שלו", אלא גם המוכנות לשים נפשו בכפו כדי שיעברו את המלחמה בשלום. לשם כך ניצל שינדלר עד תום את המעמד של המפעל שלו כמפעל חיוני למאמץ המלחמתי. סיווג זה איפשר לו לקבל את הגנת רשויות הצבא עמם היה חתום על חוזים לאספקת ציוד, ומאידך לגייס עוד ועוד עובדים יהודים מן הגטו שהיה תחת שליטת הס.ס. כדי שיוכל לייצר ולעמוד בהתחייבויות החוזיות שלו.  כאשר ריחפה סכנת גירוש ושילוח על ראשם של עובדיו היהודים, הצליח לקבל עבורם פטור בתירוץ שאם ישולחו, ייפגעו היצור במפעל והאספקה לצבא. לשם כך לא בחל שינדלר באמצעים – זייף את הרישומים ורשם ילדים ואינטלקטואלים כעובדי כפיים מיומנים, חיפה על פועלים שלא יכלו לעבוד בשל מצבם הבריאותי, ובמידת הצורך שיחד את האחראים.
שינדלר נחקר מספר פעמים בשל חשדות להתנהלות בלתי הולמת ולהעדפה של יהודים. בכל פעם הצליח לחלץ עצמו וחזר לפעול ביתר מרץ. ב 1943 נסע לבודפסט ופגש שם שני נציגים של יהדות הונגריה על מנת לדווח להם על רדיפת היהודים בפולין וכדי לדון באפשרויות הצלה וסיוע. [שני האנשים היו שמואל שפרינגרמן וישראל קסטנר. אני באמת חושב שגם שינדלר וגם קסטנר מהווים גוונים ממש מעניינים של הדבר הגדול הזה שנקרא 'שואה']
במרץ 1943 חוסל הגטו בקרקוב וכל היהודים הנותרים הועברו למחנה פלשוב מחוץ לעיר. מפקדו של מחנה פלשוב, אמון גת, נודע לשמצה בשל אכזריותו ושל הטרור שהטיל על אסירי המחנה. שינדלר הצליח לשכנע את גת להקים שלוחה של פלשוב בשטח המפעל שלו ולשכן שם את פועליו היהודים. בכך יכול היה להבטיח את שלומם ולתת להם תוספות מזון אותן רכש בכספו בשוק השחור.
בסוף 1944, עם התקרבותו של הצבא האדום, פונו האסירים מפלשוב. רוב האסירים – כ-20,000 במספר – שולחו להשמדה. שינדלר הצליח לשכנע את שלטונות הצבא לפנות את המפעל שלו על פועליו לעורף כדי שיוכל כביכול להמשיך ביצור. לשם כך הקים מפעל בברינליץ (Bruenlitz) בחבל הסודטים. לאחר משא ומתן ארוך הצליח להוסיף על הפועלים היהודיים שלו אסירים נוספים מפלשוב, ובכך הציל גם אותם. המעבר לא היה ללא בעיות. למרות ההבטחות, שולחו כ-700 הגברים ברשימתו של שינדלר למחנה גרוס-רוזן וכ-300 נשים לאושוויץ. אולם שינדלר לא ויתר ולא נרתע, ופעל בכל דרך אפשרית, כולל שיחוד הקצינים הגבוהים, על מנת להביא את פועליו היהודים לברינליץ. הוא שלח את מזכירתו לאושוויץ על מנת לשחרר את הנשים לפני שנשלחו לתאי הגאזים.
פעולת הצלה שנחרטה עמוק בזכרונם של ניצוליו של שינדלר התרחשה בסוף המלחמה, כאשר לאזור ברינליץ הגיע קרון רכבת ובו קבוצה של 120 אסירים יהודים שפונו מגולשוב (Goleszow) – אחד ממחנות הבת של אושוויץ. האסירים הוסעו מערבה בקור מקפיא, ללא מזון או מים, ובתום שבעת ימי המסע, הגיעו שני הקרונות החתומים לברינליץ.  אוסקר ואמיליה שינדלר הצליחו לשכנע את מפקד הס.ס. להעביר את האסירים לרשותם באמתלא שהם נזקקים לידים עובדות.
כאשר פרצו את דלתות הקרונות נתגלה מראה נורא של שלדי אדם קפואים. שינדלר ואשתו העבירו את 107 השורדים למפעל ושם טיפלו בהם במסירות עד שחזרו לאיתנם. אולם לא רק למי שנותרו בחיים דאג שינדלר, מעיניו היו נתונים גם להבטיח למתים שיחלקו להם כבוד אחרון. הוא שכנע את ראש הס.ס. המקומי שלא לשרוף את הגוויות, רכש חלקה בבית הקברות הנוצרי המקומי ודאג, בעזרת העובדים היהודיים שלו, להביא את המתים לקבורה יהודית.
כאשר הסתיימה המלחמה, נפרדו שינדלר ואשתו מן היהודים שהצילו. העובדים היהודים הכינו לשינדלר מתנה וכתבו עבורו מכתב המלצה לכוחות הכיבוש של בעלות הברית. שינדלר עזב את ברינליץ וחזר לגרמניה כשכיסיו ריקים. מכל העושר שצבר בשנות המלחמה לא נותרה פרוטה – את כל כספו הוציא כדי לקיים את היהודים שתחת חסותו. גם בשנים שלאחר המלחמה לא הצליח שינדלר בעסקיו, ונשאר תלוי כלכלית בסיוע שקיבל מארגונים יהודיים ומניצוליו. הוא הגר לדרום אמריקה, אך גם שם לא הצליח לקיים עצמו, וחזר לאירופה.
שינדלר עם כמה מהאנשים שהציל. מקור: יד ושם.
ב-1961 בא שינדלר לישראל לביקור ראשון. 220 מניצוליו קיבלו את פניו בחום ובאהבה. שינדלר המשיך לחיות בגרמניה, אך הגיע לביקורים תכופים בישראל. ב 1962 נטע עץ בשדרת חסידי אומות העולם שזה עתה נחנכה ביד ושם. אולם נדרשו עוד 30 שנה עד שהוכר כחסיד אומות העולם יחד עם אשתו אמיליה. כאשר הוצע לראשונה להכיר בו כחסיד אומות העולם התנגדה המשפחה שאותה נישל מנכסיה כשהגיע לקרקוב. רק לאחר דיונים חוזרים החליטה הועדה לציון חסידי אומות העולם שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושלמרות שהחל דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם.
באוקטובר 1974 נפטר אוסקר שינדלר בגרמניה. ניצוליו מילאו אחר בקשתו והעלו את ארונו לישראל והוא נקבר בבית הקברות הלטיני שעל הר ציון. מאות ניצוליו ובני משפחתם לוו אותו בדרכו האחרונה. על המצבה שעל קברו נכתב בגרמנית: המציל הבלתי נשכח של 1,200 יהודים נרדפים".

יום ראשון, 27 באפריל 2014

27.4 - אושוויץ

היום לפני 74 שנים (1940) הורה היינריך הימלר, ראש האס.אס להקים מחנה ריכוז ליד העיר אושווינצ'ים בפולין. ההחלטה על הקמת מחנה הריכוז התקבלה לאחר שוועדה בראשות האופטשטורמפירר רודולף פרנץ הס בחנה את הנושא. אותו הס, אגב, היה המפקד הראשון של המחנה. אני חושב שצריך לפתוח על זה ועדת חקירה.
פרנץ רודולף הס במשפט נירנברג.
מקור: ויקיפדיה.

אתם חייבים להבין, זה הכל עניין של היצע וביקוש – הגרמנים כבשו שטח רב בפולין ובידיהם היו רשימות ארוכות ארוכות של אנשים שיש להוציאם להורג וכאלה שיש לעוצרם.

הגרמנים גירשו את האנשים שגרו סביב המחנה החדש, הביאו למקום 300 יהודים מהאזור ועוד 30 פושעים פליליים. כעבור כחודש וחצי הגיע משלוח האסירים הראשון – 728 בני אדם, רובם אסירים פוליטיים. כעבור קצת פחות משנה היו במקום כבר יותר מ-10,000 אסירים.

ושוב, עניין ההיצע והביקוש. אחרי שנה הוגדלה קיבולת המחנה ל-30,000 אסירים והוחלט להקים עוד מחנה בבירקנאו שיכיל עד 100,000 בני אדם, במטרה לקלוט שבויים סובייטים ממבצע ברברוסה שהיה אמור להיפתח אחר כך. הגרמנים סגרו שטח בגודל 40 קמ"ר בשביל בניית המחנה.

על פי ההערכות, נרצחו באושוויץ בין 1.1 מיליון ל-1.35 מיליון בני אדם סך הכל.


אף אחד לא ידע מהי תמונת הרקע החדשה של הבלוג, אז הנה:
התמונה היא של מחנה הריכוז ג'אדו. מישהו פה שמע פעם על ג'אדו? לא? מפתיע... (לא באמת).
ג'אדו הוא ספק מחנה ריכוז ספק מחנה השמדה שהוקם בלוב, דרומית מערבית לטריפולי. אל המחנה הועברו 2,600 מיהודי לוב, מתוכם נהרגו 562. המחנה לא קשור לתאריך של היום, אבל מצד שני אין לי יותר מדי מידע עליו. אם יש למישהו מידע על ג'אדו - מוזמנים להעביר אלי.
מחנה ג'אדו בלוב. מקור: ויקיפדיה.

כל מי שמעוניין לקרוא חומרים מארכיון יד-ושם, לחצו כאן.

יום חמישי, 24 באפריל 2014

25.4 - יום אלבה (וכן, זה לטובתנו)

מה קרה? מתכונן ליום השואה.

היום לפני 69 שנים (בשנת 1945) חצו סג"מ אלברט קוצבו (Kotzebue) יחד עם שלושה חיילים אחרים את נהר האלבה בסירה, באזור העיירה הפסטורלית סטרלה. בגדה המזרחית של הנהר פגשו הארבעה חיילים מהחזית האוקראינית הראשונה של הצבא הסובייטי.

הצג מפה גדולה יותר

זה היה המפגש הראשון של חיילים אמריקנים, שפלשו לגרמניה ממערב (דרך צרפת, הפלישה לנורמנדי) ושל חיילים סובייטים שפלשו לגרמניה מהמזרח (הכישלון של מבצע ברברוסה הגרמני והצלחת מבצע ויסטולה-אודר הסובייטי). שתי המעצמות חצו את גרמניה לרוחב.

יותר מאוחר באותו יום, נפגש סיור של 4 חיילים אמריקנים בפיקודו של סגן ויליאם רוברטסון עם סיור של הצבא האדום בפיקודו של אלכסנדר סילבשקו בגשר הרוס שנמתח מעל הנהר.
רוברטסון וסילבשקו בלחיצת היד המפורסמת. כמובן שהם לא היו הראשונים שנפגשו, התמונה לא הייתה
מרגע הפגישה שלהם אלא בויימה וכמובן שהיא צולמה יום אחרי המפגש. מה לעשות, יח"צ גורר יח"צ.
למחרת היום יצאו מנהיגי 3 המעצמות, בריטניה, ארצות הברית ורוסיה, בהודעה על שיתוף פעולה צבאי לחיסול הרייך השלישי. להאזנה להקלטה קצרה של שידורי הרדיו של ה-BBC בנוגע למפגש על גדות הנהר, לחצו כאן.

אז מה אגיד ומה אומר? יום אלבה שמח לכולנו!


מזל טוב מגיע היום לאבא ברדיצ'ב, אחד מצנחני הישוב, שהיה אמור לחגוג היום 94 אביבים. לא ארחיב עליו, רק אומר שאם ייצא לכם להיות בהר הרצל ולראות את הקברים של צנחני היישוב, דעו לכם שהקבר שלו ריק.
אבא ברדיצ'ב. מקור: ויקיפדיה.
ואגב, מישהו מכם כבר זיהה מה תמונת הרקע של הבלוג?

יום רביעי, 23 באפריל 2014

23.4 - הרפובליקה שמעולם לא שמעתם עליה מכניעה את צבא ארצות הברית!

מכירים FAMILY GUY? מכירים את הפרק הזה שפיטר גילה שהבית שלו לא מסומן במפה העירונית אז הוא החליט להקים את פיטוריה, ואז צבא ארצות הברית צרו על ה"מדינה" החדשה?


הדגל של רפובליקת קונץ'.
מקור: ויקיפדיה.
אז תכירו את רפובליקת קונץ' שנמצאת באי בדרום איי הקיז שבפלורידה. בשנת 1982 הקים משמר הגבול של ארצות מחסומים בכביש המחבר בין פלורידה לאי, במטרה לחפש סמים ומהגרים לא-חוקיים. בתגובה הגישה מועצת העיר קי-ווסט בקשה לבית המשפט צו מניעה בשל פגיעה בכלכלת האי, בתיירות ובחופש התנועה, אך בית המשפט סירב לה.

בתגובה החליט ראש העיר, דניס וורדלו, היום לפני 32 שנים (1982), כי אם משמר הגבול של ארצות הברית ניצב בתווך בין האי ליבשת, הרי שמן הסתם יש שם גבול שמפריד בין שתי מדינות. הוא הכריז על עצמאות של רפובליקת קונץ', הכריז על עצמו ראש ממשלה ו... הכריז מלחמה על ארצות הברית, על ידי שבירה טקסית של כיכר לחם עבשה על ראשו של אדם לבוש מדי הצי האמריקני.

מיד לאחר הכרזת המלחמה (הקצת מוזרה לטעמי), הודיע וורדלו, ראש ממשלת קונץ', על כניעת האי וביקש סיוע של מיליארד דולר ממדינות העולם מכיוון שהוא מדינה שנכבשה על ידי צבא ארצות הברית. אולי סיוע הוא לא קיבל, אבל הפעולה הזו יצרה הד תקשורתי שהביאה להסרת המחסומים של משמר הגבול האמריקני.

שם, אגב, לא הסתיימו מלחמות רפובליקת קונץ' נגד ארצות הברית. בשנת 1995 ביצע צבא ארצות הברית תרגיל המדמה פלישה לאי באזור, אך לא דיווח לרפובליקה המהוללה קונץ'. בתגובה קמה לתחיה הרפובליקה ויצאה למלחמה בצבא ארצות הברית. סירות כיבוי האש של הרפובליקה התיזו מים על חיילי ארצות הברית והשליכו עליהם לחם עבש. צבא ארצות הברית לא השיב, אז... אממממ...
נראה לי שהרפובליקה ניצחה. יותר מאוחר, לאחר שהתקבלה קובלנה רשמית שהוגשה למשרד ההגנה האמריקני על אי תיאום התרגיל, מפקדי היחידה שתרגלה התנצלו על הטעות והשתתפו בטקס כניעה רשמי. אגב, עד היום חוגגים אנשי האי את יום העצמאות שלהם ואנשי המועצה נושאים דרכונים דיפלומטיים מטעמה.

אז הנה סיקור המלחמות הנוראיות בין ארצות הברית, המעצמה הגדולה בעולם, ובין רפובליקה קטנה שהעזה לקום:


יום שישי, 18 באפריל 2014

18.4 הרבי מלובביץ'

יש חב"דניקים בקהל?

מזל טוב גדול מגיע היום לחברי קהילת חב"ד באשר הם, כי היום לפני 112 שנים נולד הרב מנחם מנדל שניאורסון, המוכר בכינויו הרבי מליובאוויטש\מילובביץ', או בקיצור "הרבי".

הרבי. מקור: ויקיפדיה.
את רוב ילדותו באוקראינה העביר הרבי בלימוד תורה וקבלה. עם הגיעו לגיל 19 החל גם ללמוד לימודי חול ולאחר מכן הצטרף כשומע חופשי בשיעורים באוניברסיטת לנינגרד. הוא עבר לברלין ושם למד במשך סמסטר מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה. לאחר ברלין הוא עבר לפריז ושם סיים לימודי הנדסת חשמל וקיבל תואר מהנדס חשמל.

בשנות הארבעים המוקדמות ברח הרבי מציפורני הנאצים ועבר עם אשתו לברוקלין ניו-יורק. בשנת 1950 הלך לעולמו ראש קהילת חב"ד, חמיו של הרבי, ולא היה ברור מי יחליפו. בתחילה סירב הרבי להחליפו, אך ביום השנה הראשון לפטירת חמיו, נשא דרשה והוכתר כראש הקהילה. 

"צדיק, הנחת תפילין?" מכירים את הקריאה הזו? 
בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, כאשר בישראל נשבו רוחות המלחמה, קרא הרבי לצאת במבצע תפילין, בו ניסו חסידיו לשכנע עוברי אורח להניח תפילין. אותו מבצע תפילין הוא המקור לאותם דוכנים קטנים שמקימים חסידי חב"ד ברחבי הארץ ומציקים לכולנו.

בתחילת שנות התשעים החלה תנועה משיחית בחסידות ורבים ראו ברבי - משיח. שבץ מוחי ששיתק מחצית מגופו ונטל ממנו את יכולות הדיבור, לא מנע מהרבי להנהן בראשו כאשר חסידיו שרו לו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". בשנת 1994 נפטר הרבי מעול מצוות והלך לעולמו. שלושה חודשים לאחר פטירתו העניק לו הקונגרס של ארצות הברית את אות מדליית הזהב של הקונגרס, אחד משני העיטורים הגבוהים ביותר המוענקים לאזרחים בארצות הברית. 

העיטור. מקור: ויקיפדיה

בתכל'ס, הרבי הוא מי שהפך את חסידות חב"ד למה שהיא היום ולאיך שאנחנו מכירים אותה. אני לא מבין בזה יותר מדי, אבל הנה סרטון של מישהו שאני די מעריך, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', מביע את דעתו על הרבי.


מה דעתכם עליו? חושבים שהוא פסיכופט? נוכל? אולי הוא באמת המשיח?

יום רביעי, 16 באפריל 2014

16.4

הי חברים! הרבה זמן לא כתבתי, אבל היום לפני 31 שנים קרה אחד האירועים המרתקים בישראל, ואחד מהאהובים עלי ביותר.

אם אין לחם, לפחות שידעו מה השעה. שעונה של מארי אנטואנט.
מקור: עיתון הארץ.
ביום שבת בבוקר, במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, חשכו עיניו של שומר המוזיאון - המקום נפרץ ופריטים רבים נגנבו. במשטרה הבינו מיד שלא מדובר בפריצה רגילה ופשוטה, אלא בפריצה מחוכמת ומחושבת. במהלך הלילה נגנבו 106 שעונים עתיקים, בהם שעון בן 200 שנה של מארי אנטואנט ואקדח מוזהב שבו היה שעון ששוויו מוערך בכ-30 מיליון דולר. הגניבה נחשבת לאחת הגדולות בישראל ולגדולה ביותר בירושלים (אולי חוץ משוד בית המקדש, נניח).

מהר מאוד עירבה המשטרה גורמים נוספים - המוסד (לתפקידים מיוחדים, כן? לא הביטוח הלאומי), האינטרפול וחוקרים של חברת הביטוח. גם עיתונאים רבים ניסו להתחקות אחר השעונים הגנובים תוך בניית סיפורים הדומים לסיפורי אינדיאנה ג'ונס ישראלים.

שעון סימפטיק. גם הוא נגנב והושב למוזיאון.
מקור: עיתון הארץ.
כמו שאנחנו רגילים, חקירת המשטרה לא הניבה דבר וחצי דבר, ופרשת הגניבה נפתרה בזכות אנשים שאינם קשורים לחקירה. בשנת 2006 קיבל שען תל-אביבי פנייה מעורכת דין שייצגה לקוחה אלמונית וביקשה לברר את שוויים של ארבעים שעונים עתיקים. השען החשדן התקשר מיד למוזיאון לאמנות האסלאם. 

מסתבר שהגנב החרוץ, נעמן דילר-לידור, חבר קיבוץ עין החורש בשרון, הוא שעמד מאחורי הפריצה המתוחכמת והגניבה הענקית. הלקוחה האלמונית הייתה אשתו הטרייה ואלמנתו הטרייה עוד יותר של דילר-לידור, נילי שמרת, שחיה בלוס-אנג'לס. שמרת הייתה חברתו בימי נעוריהם ושמרה עמו על קשר במהלך השנים. הפורץ האגדי, כפי שקראו לו במשטרה, הוריש לה את כל השעונים ועוד ועוד. שמרת, שהפורץ האגדי התוודה בפניה על השוד שביצע (וכנראה על עוד מעשי שוד רבים), התחתנה עמו כאשר היה על ערש דווי וחולה סרטן בתאריך מיוחד - יום השנה העשרים לפריצה הנועזת. 

בכל אופן, אחרי שהשען התקשר למוזיאון לגבי השעונים, יצרו אנשי המוזיאון קשר עם שמרת ויחד הם הגיעו לעסקה - כל השעונים שברשותה בתמורה למאה וחמישים אלף שקלים בלבד. רק כמה חודשים אחר כך, הודיעו נציגי המוזיאון למשטרה על העסקה והחקירה נפתחה מחדש. בסופו של דבר איתרה המשטרה רק כמחצית מהשעונים הגנובים (שהיו בכספות ברחבי אירופה ובביתה של שמרת) והם הוחזרו למוזיאון, חלקם במצב טוב יותר וחלקם במצב טוב פחות. שמרת, תושבת לוס אנג'לס, נשפטה למאסר של חמש שנים על החזקת סחורה גנובה. 

אז מה בעצם היה לנו? פורץ מופלא, קיבוצניק מלח הארץ, משטרה שלא מצליחה (כרגיל) לפענח פשעים ושעונים. המון המון שעונים. 

שעון קסיו. לא קשור בכלל לשוד,
אבל אני רוצה כזה (אהמ אהמ).
אה, כן - יש לנו בעצם גם מוזיאון ששיבש הליכי חקירה, לא? הרי הדיווח למשטרה על רכישת חלק מן השעונים חזרה נעשה רק כמה חודשים אחרי העסקה. אז למה אף אחד לא הועמד לדין על כך? בתכל'ס, כלכך הרבה פורעי חוק ורק הגברת הנחמדה, האלמנה הקטנה ואהובת נעוריו של נעמן, שילמה את המחיר...

יום שני, 10 במרץ 2014

Space Man

בוקר טוב! 
איך עובר עליכם הבוקר? אם אתם משתעממים מעוד בוקר של שגרה באמצע השבוע, תרימו את העיניים לשמיים ותעשו יפה שלום.

היום, ממש היום, התחלף הפיקוד על תחנת החלל הבין לאומית שנמצאת, נו טוב, בחלל.
קואיצ'י וואקטה, בן 50, נמצא כבר 125 ימים רצופים בחלל, מחליף היום את אולג קוטוב, שהביט עלינו שם מלמעלה כבר 167 ימים, ומקבל את מושכות הפיקוד על תחנת החלל. מעניין אם המורה שלו ביסודי אמרה גם לו שהוא 'אסטרונאוט'.

וואקטה הוא היפני הראשון שמפקד על תחנת החלל. מזל טוב לו ומזל טוב ליפן. מעניין אם יגיע היום שבו יהיה אסטרונאוט ישראלי (בטח האקדמיה ללשון כבר תמציא את הביטוי 'לוחם חלל') שיפקד על תחנת החלל. אני מקווה שזה מסב נחת ליפנים, שהיום, כמו שבטח קראתם אתמול, מציינים את היום בו רעדה האדמה והתרחש האסון בפוקושימה.


אם בא לכם לראות תמונות מהחלל, או אולי לחשוב איך אלוהים רואה אותנו, אתם מוזמנים להיכנס לחשבון הטוויטר שלו.

עד שתגיעו לחלל, אל תשכחו את האתר הזה, שהתעדכן ממש הבוקר, ובינתיים אתם מוזמנים להנות משיר נחמד. מוזמנים לשנות את המילים ל- Major Wakata.

שיהיה יום נפלא לכולנו.




9-15.3

הי חברים, לא פרסמתי פה המון זמן.
האמת שפשוט לא היה לי כח, אז אני מקווה שהתגעגעתם.

תרשו לי להתחיל ביום שני, לפני 65 שנים (1949) באילת, אז הונף דגל הדיו לאחר כיבוש מבנה משטרת אום רשרש בתום מבצע עובדה לכיבוש הנגב. משום מה תמיד מדברים על מי אותם אנשים שנראים בתמונה ועל הסמליות של הדבר הזה, אבל אני חושב שהסיפור מאחורי הדגל הזה הוא אחר. מפקד חטיבת הנגב, נחום שריד, ראה שאין לחטיבה דגל ישראל, אז הוא הורה לקצין הקשר להכין אחד. כמובן שקצין הקשר לא עשה זאת בעצמו, אלא הורה לפקידה החטיבתית לעשות זאת. הפקידה, פועה הראל, ציירה את הדגל בידיה בעזרת דיו. אתם יודעים מה אומרים – מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה שעושה בעבורו את כל העבודה השחורה.

 
דגל הדיו. ממש איוו רשרש. 
מאילת נעבור ליפן ומיום שני נעבור ליום שלישי, 62 שנים אחרי דגל הדיו (2011), אז פקדה את האי הונשו, הגדול באיי יפן, רעידת אדמה בעוצמה של 9.0 דרגות בסולם ריכטר. רעש האדמה הזה הוכתר כרביעי בעוצמתו בעולם מאז החלו המדידות. רעידת האדמה שהתרחשה במעמקי הים הגלי צונאמי בגובה של כ-10 מטרים במשך יותר מ-11 שעות.
באחת מתחנות הכוח הגרעיניות בפוקושימה נגרם נזק למערכות הקירור, 160,000 תושבים ברדיוס 10 ק"מ מתחנת הכוח פונו מבתיהם. כ- 15,850 בני אדם נהרגו בעקבות רעידת האדמה הזו ויותר מ-3,000 נעדרים.

הסם של עבדכם הנאמן. מקור: YNET

ביום רביעי, 127 שנים לפני רעידת האדמה ביפן (1884), התרחש אירוע ששינה את העולם מבלי היכר, ובמיוחד את החיים שלי – קוקה קולה החלו למכור את המשקה הממכר בבקבוקים. מעניין אותי אם נעשה מחקר אי פעם שבדק אם יש קשר בין תפוצת המשקה הממכר וסוכרת.

98 שנים אחר כך (1982), בישראל, שודרה הודעה שהיתה אמורה לשנות את העולם הרבה יותר מקוקה קולה! ואולי הייתה מונעת חלק מהאסון בפוקושימה! הערוץ הראשון שינה את לוח השידורים שלו בשביל הודעה מיוחדת של שר הכלכלה, יעקב מרידור, שטען שמדען שהוא עובד יחד עם מדען על פיתוח של מערכת לייצור וניצול חשמל באופן שיצמצם את צריכת החשמל ואת ההסתמכות על נפט. להמצאה היה שם מפוצץ, אבל היום אפשר פשוט לקרוא לה 'פלופ'. פשוט 'פלופ'.
שר הכלכלה דאז יעקב מרידור. מקור: ויקיפדיה.
גם כוס חלב יכולה להיות אקט פוליטי. מקור: ויקיפדיה.
ומיום רביעי נעבור ליום שבת, עשר שנים לפני הפלופ הגדול של מרידור (1972), אז התרחש בירושלים מבצע מעניין, "מבצע החלב". ארגון הפנתרים השחורים ארגן מבצע מחאה נחמד ומעניין, בו הם גנבו בקבוקי חלב שהיו מיועדים לתושבים בשכונת רחביה המבוססת וחילקו אותם לתושבי שכונת האסבסטונים העניים. בכרוזים שהוצמדו לבקבוקי החלב נכתב: "מבצע חלב לילדי שכונות העוני. ילדים אלה אינם מוצאים מידי בוקר מאחורי הדלת את החלב לו הם זקוקים. לעומת, יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב כל יום ובשפע.
מה אני אגיד לכם, אני הפסקתי לשתות חלב. זה עושה לי בלאגן בבטן.




ואל תשכחו לחגוג בשבת את יום הפאי! אם יש למישהו מתכון לפאי מעולה – אל תהיו קשים, שימו בתגובות!

יום שני, 10 בפברואר 2014

יום האינטרנט הבטוח

הי חברים!

אני יודע שלרוב אני עוסק בדברים קצת יותר היסטוריים, אבל היום הוא יום האינטרנט הבטוח! מזל טוב לכולנו!

את יום האינטרנט הבטוח מציינים בהרבה מקומות בהרצאות, בעיקר לילדים ולבני נוער, אבל גם להורים מודאגים ובכלל. 

אז הנה כמה קישורים לכבוד היום החשוב הזה:

דבר ראשון, הנה קישור לעמותת אשנב שייעודה קידום המודעות לגבי ההיבטים השליליים והחיוביים של האינטרנט.

ובעצם, למה היום הזה כלכך חשוב? מה כבר יכול להיות מסוכן באינטרנט הזה? אז בתור התחלה, בואו נזכר רגע באופיר רחום, שנרצח על ידי אמנא מונא (זו ששוחררה מהכלא לא מזמן) - רחום הכיר את מונא בצ'טים באינטרנט. אנחנו גם שומעים על כל הפדופילים שמנהלים שיחות מיניות עם קטינות וקטינים. כולנו גם שמענו על צ'ט-רולט, שמאתר שעומד מאחוריו רעיון מעניין, להכיר אנשים באופן אקראי באינטרנט, הפך לאתר שבו גברים חושפים את גופם בפני גולשים וגולשות אקראיים.

ומה עוד? ילדים שמציקים להם ברשתות החברתיות ובוואטסאפ. רוצים דוגמא?

למזלנו, יש גם ילדים מדהימים שנלחמים בזה. הנה סרטון יפיפה שעשו ילדי כיתה ו' מבית הספר הדמוקרטי בהוד השרון.

והנה עוד סרטון לא כלכך פשוט לצפייה, שמנסה להעביר מסר פשוט - גם אם כולם מעליבים אותך ברשתות החברתיות, פשוט אל תגיב. לרוב זה פשוט מחמיר את המצב:

ובואו לא נשכח גם שרוב התמונות ה"מיניות" של ילדים ('בים עם היפותתת שליייי') מגיעות לאתרי פורנו.

אז בואו ננסה לשמור על האינטרנט שלנו בטוח. נפסיק את הבריונות ברשת (וכן, בעיני גם לפרסם הודעה טפשית שמישהו אקראי כתב לך בפייסבוק בלי לטשטש את שמו - זו בריונות) ונשמור על עצמנו במרחב האינטרנטי.

ולמי שלא הפנים עד עכשיו למה לשמור על עצמנו באינטרנט, הנה קמפיין מרתיע. (צריך להירשם עם הפייסבוק, אבל זה כדאי, אני ממליץ)

יום ראשון, 9 בפברואר 2014

9-15.2

הי חברים! מצטער שלא פירסמתי כלום בשבוע שעבר, פשוט לא היה לי כח. מודה.
ג'וזף מקארת'י. מקור: ויקיפדיה.

אז מה יש לנו השבוע?

נתחיל היום (א') לפני 64 שנים, בשנת 1950, במערב וירג'יניה, נאם הסנטור הרפובליקני ג'וזף מקארת'י בפני מועדון נשים ונופף ברשימה שהכילה בין 38 ל-205 שמות של קומוניסטים על אדמת ארצות הברית. ייתכן שהיו שם 38 קומוניסטים, ועוד 205 בני אדם שאינם קומוניסטים מוצהרים, אך אסור להעסיקם במחלקת המדינה בשל הסיכון שהם מהווים. שם, בנאום הזה, החלה תופעת המקארת'יזם - רדיפת הקומוניסטים בארצות הברית - הידועה לשמצה. האמת היא, שבשנות ה-90 נחשף כי רוב האנשים שבשמם נקט מקארת'י אכן היו סיכון ביטחוני. למרות זאת היום כולנו יודעים לצעוק "מקארת'יזם" בטון שלילי בכל פעם שמתחשק לנו. 



שלט להנצחת אמיל גרינצוויג במקום הירצחו, סמוך למשרדי בנק ישראל
ולמשרד ראש הממשלה בירושלים. צילום: נדב רייפר.
משנאת קומוניסטים בארצות הברית, נעבור לשנאת שמאלנים בישראל. ביום שני, 33 שנים אחרי הנאום של מקארת'י, בשנת 1983, השליך יונה אברושמי רימון רסס לעבר הפגנה של השמאל שקראה להתפטרותו של שרון בעקבות אירוע הטבח במחנות הפליטים סברא ושתילא. מפיצוץ הרימון נהרג אמיל גרינצוויג. בין תשעת המפגינים שנפצעו היו גם אברום בורג ויובל שטייניץ. 



ביום שלישי, 3 שנים אחר כך, בשנת 1986, מגיע לישראל האסיר הפוליטי נתן שרנסקי, לאחר שהיה בכלא הסובייטי 9 שנים. 4 שנים אחר כך, בשנת 1990, שוחרר האסיר הפוליטי נלסון מנדלה מהכלא בדרום אפריקה. 



ומשם נעבור לאירוע פוליטי, אחד המעניינים ואולי גם המצחיקים שקרו במחוזותינו ומראה את חשיבותם של אנשי סאונד בפוליטיקה. ביום רביעי, ממש יום אחרי שמנדלה שוחרר מן הכלא, היה כינוס פעילי מרכז של הליכוד. באותו כנס שרון החליט שהוא הולך לסנדל את ראש הממשלה ואת מהלכיו המדיניים, בשל חשש שאלה יביאו להקמתה של מדינה פלסטינית. מה עשה? שרון היה אחראי על הערב הזה והוא ארגן אותו.שני הדברים שהוא הכין מראש היו פשוטים - בשורות הראשונות היו פעילים שלו, והאחראי על הסאונד היה איש שלו. בתחילת הכנס הקריא שרון את הלו"ז ומה הולך להיות שם. לאחר שסיים את זה ביקש להקריא הודעה אישית והכריז על התפטרותו. מיד בסיום ההודעה החלו אנשיו של שרון לקורא "אריק! אריק!". שמיר אמר כי הוא יתייחס לכך רק כאשר מכתב ההתפטרות הרשמי יגיע לשולחנו. 



מיד לאחר מכן, כפי שציפה שרון, פנה שמיר אל הפעילים וביקש לערוך הצבעה בהרמת יד על המהלכים המדיניים. אורי שני, שהיה בעמדת הסאונד, הנמיך כמעט לגמרי את המקרופון של שמיר והגביר את זה של שרון. שרון קרא בקול להצבעה משלו: "אני שואל את חברי המרכז. מי בעד חיסול הטרור, שירים את ידו. מי נגד שיתוף מגורשים, שירים ידו. מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים, ירים ידו". שמיר, המסכן, שקולו לא נשמע, ניסה לקרוא להצבעה מעט שונה: "הציבור צריך לדעת מי מייצג את הליכוד - אני או משמיצי. אני פונה לחברי בבקשה ובשאלה: האם הם מקבלים את הצעתי להבעת אמון?" ומשלא נשמע קולו, ניסה לקרוא: "מי בעדי? מי בעדי?"

קצת קשה לשמוע מישהו שהמיקרופון שלו סגור. 


ומשם נעבור ליום שבת, 45 שנים לפני ליל המקרופונים של הליכוד, בשנת 1945, אז הסתיימה הפצצת בעלות הברית את דרזדן הגרמנית, לאחר שלושה ימים בהם הטילו מפציצים בריטיים ואמריקניים קרוב ל-4,000 טון פצצות. הסופר האמריקני קורט וונגוט, היה בשבי הגרמני בעיר והיה עד להפצצה. בספרו "בית מטבחיים 5" תיאר וונגוט את החוויה המרעישה.

שבוע טוב!



יום ראשון, 26 בינואר 2014

26.1-1.2

הי חברים! שבוע טוב! איך עברה השבת? טוב? אני שמח לשמוע...

השבוע אתחיל את הפוסט דווקא מיום שני. למי שלא יודע, ביום שני (מחר) אנחנו מציינים את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, בגלל שביום שני לפני 69 שנים, בשנת 1945, שחררו חיילי ברית המועצות את מחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ ובירקנאו. במחנה אושוויץ I נרצחו עד שחרור המחנה כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטים. באושוויץ II (בירקנאו) - כ-1,100,000 יהודים וכ-22,000 צוענים. מחנה אושוויץ III היה מחנה עבודה. 
שפירו ואשתו בערוב ימיהם. מקור: CICERO.

מי שעמד בראש המשחררים היה אנטולי פאבלוביץ' שפירו, קצין יהודי בצבא האדום שהגיע לתפקיד מפקד גדוד בחטיבת החי"ר 100, גדוד שעמד בחוד החנית של מבצע ויסלה-אודר, מבצע ההתקפה של הצבא האדום בפולין. 

לאחר שחבלני הגדוד הצליחו לפרק את המוקשים בשביל הגישה לאושוויץ, צעד שפירו אל ראש חייליו ופתח את שערי המחנה. בראיון שנתן 60 שנים אחרי שחרור המחנות, אמר שפירו: "הדבר הראשון שראיתי היה קבוצה של אנשים שעמדו בחוץ, בשלג, ונראו כמו שלדים, הלובשים מדי אסירים וסחבות על רגליהם במקום נעליים. הם היו כלכך חלשים עד כדי כך שלא יכלו להפנות את ראשם. אמרנו להם: "הצבא האדום הגיע לשחרר אתכם". הם לא האמינו לנו בהתחלה. הם התקרבו אלינו ונגעו בנו כדי לראות שזה אמיתי".

אני מעוניין להישאר בתחום של הסובייטים, גרמניה הנאצית (מותר לכתוב נאצים בהקשר הזה, נכון?) אז אדלג קצת ואקפוץ קצת - שימו חגורות בטיחות ותישארו איתי:

מיום שני אני מעוניין לקפוץ ליום חמישי, ולחזור 12 שנים אחורה, לשנת 1933, אז הושבע אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. 6 שנים אחר כך, בשנת 1939, נשא היטלר נאום לרגל יום השנה לעלייתו לשלטון, בו אמר שאם תפרוץ מלחמה, ייכחד הגזע היהודי באירופה.

'וילהלם-גוסטלוף'. מקור: NDR.
באותו יום בשנת 1945, הפציצה צוללת סובייטית את האוניה 'וילהלם גוסטלוף' ששטה בים הבלטי כחלק ממבצע "חניבעל" בו ניסו לחלץ את אנשי הצי הגרמני מפרוסיה המכותרת על ידי הצבא האדום. רישומי האוניה העידו כי על סיפונה נמצאים 6,050 בני אדם, אך מספר זה לא כולל את הפליטים הרבים שעלו על סיפונה מבלי להירשם, ויש הערכה שעל סיפון האוניה היו סך הכל 9,343 בני אדם. כולם טבעו ומתו.

אני יודע שנקמה זה לא טוב, אבל לא אכפת לי. שימותו. אפשר אפילו לסגור עוד מעגל קטן יהודי-נאצי: האוניה נקראה על שמו של וילהלם גוסטלוף, מי שהיה המייסד והמנהיג של סניף המפלגה הנאצית בשוויץ, ונורה למוות בשנת 1936 (אין קשר לשבוע הזה ספציפית) על ידי דוד פרנקפורטר, סטודנט יהודי. אם לחבר קצת לאקטואליה, גוסטלוף פעל רבות כדי להפוך את דאבוס (כן כן, איפה שהיום כל שועי עולם נמצאים) למרכז הנאציזם בשוויץ. בשורה התחתונה, למרות כל הניסיונות, הגזע היהודי באירופה הצליח לשרוד. היטלר עצמו קצת פחות הצליח.

ונישאר עם אמא רוסיה. ביום שישי, 45 שנים אחרי הטבעת 'וילהלם גוסטהוף' ושחרור המחנות באושוויץ, נפתח הסניף הראשון של מקדונלד'ס במוסקבה. בתיאבון.




יום ראשון, 19 בינואר 2014

19-25.1

הי לכולם!

אני רוצה להתחיל את הפוסט במשהו שאותי באופן אישי  מאוד מעניין. היום לפני שנתיים (2012) סגרה הבולשת האמריקאית את אתר שיתוף הקבצים MegaUpload בשל הפרת זכויות יוצרים בשווי 500 מיליון דולר.

על פניו, נשמע שזה הדבר הנכון לעשות, לא? יש אולפנים, אמנים, במאים וזמרים שעובדים קשה בשביל להוציא סרטים חדשים ושירים חדשים ומגיע להם כסף על זה, נכון? ולא יפה לגנוב למישהו את הפרנסה...

מצד שני, מחקר שנערך במכון לאסטרטגיה, טכנולוגיה וארגון במינכן, בשיתוף עם המחלקה לחדשנות וכלכלה ארגונית בבית הספר לעסקים בקופנהגן והמכון למחקר כלכלי באוניברסיטת מינכן, בחן במשך כמה שנים את ההכנסות מכירת כרטיסים לסרטים שונים. המחקר גילה כי רק אולפני הסרטים הגדולים הרוויחו מסגירת אתר שיתוף הקבצים.

אולפני הסרטים הבינוניים והקטנים רק הפסידו כספים מסגירת האתר. שוב פעם, כמו שאנחנו רואים שוב ושוב ושוב – הדגים הגדולים עושים מעל ומעבר כדי לאכול את הדגים הקטנים. כמו שאיקאה הורגת את הנגרים הוותיקים, כמו שהסופרים הורגים את המכולות השכונתיות וכמו שהטייקונים רומסים את כולנו.
הרשויות בארצות הברית פועלות לבקשת האולפנים הגדולים והעשירים. מקור: Wired.
ומארצות הברית נעבור ללבנון, בה ביום שני, 36 שנים לפני סגירת אתר שיתוף הקבצים (1976), נכנסו אנשי אש"פ לעיירה דאמור ורצחו שם בין 200 ל-600 נוצרים, רובם לא חמושים. בשבוע שעבר, עם מותו של שרון, עלו כלפיו הרבה אצבעות מאשימות על מעורבותו בטבח בסברה ושתילא. לא נעים לומר, אבל היו מספיק אירועי טבח בלבנון שלא קשורים בכלל לישראל או לכיבוש הישראלי בלבנון בין השנים 1982-2000.

מגדל שלום בשלבי בנייה. מקור: Nrg.
ביום שלישי, 11 שנים לפני הטבח בדאמור (1965) נחנך בתל אביב מגדל שלום מאיר, ש-34 קומותיו וגובהו, 120 מטרים, הפכו אותו מיידית לגורד השחקים הגבוה ביותר בישראל, במזרח התיכון, באסיה, באפריקה ובאוקיניה. מגדל שלום מאיר הוא היחיד בארץ שתוכנן כך שיתאים לתחנת הרכבת התחתית של תל-אביב שצפויה להיחפר בכל רגע (שימו לב שוב לתאריך חנוכת המגדל). אני לא יודע מה אתכם, אבל בעבורי מגדל שלום, או "כלבו שלום" כמו שאני רגיל לקרוא לו, הוא פיסת נוסטלגיה. כשהייתי ילד, הייתי הולך עם המשפחה שלי לפארק שעשועים שהיה למעלה ולמוזיאון השעווה. אני באמת לא חושב שאשכח אי-פעם את הדוכן של רובי האוויר, ואת המכוניות על שלט-רחוק שהיו שם (הייתה גם מן רכבת הרים קטנה כזאת, אבל אני מפחד מרכבות הרים, אז לא עליתי עליה מעולם).

מיום שלישי הרשו לי לקפוץ ישר ליום שישי, בו קרו שני דברים די קשורים האחד לשני. הראשון, 32 שנים לפני חנוכת מגדל שלום מאיר (1933), נפתח המוזיאון היהודי בברלין. היום הוא כבר במשכנו החדש, אבל אני ממליץ לכל מי שמוצא את עצמו בברלין – בקרו בו! הוא מוזיאון מעולה ומעניין – בהחלט אחד הטובים שהייתי בו בחיי.

6 שנים אחר-כך (1939) הקימה גרמניה את "הרשות המרכזית של הרייך להגירת יהודים", שנועדה לגרום לכל היהודים לעזוב את גרמניה. אם לומר את האמת, ככל שאני חושב על זה יותר, למרות שכל הזמן אומרים לנו שהלקח העיקרי של השואה הוא הצורך במדינה חזקה (למרות שלמעשה אין קשר אמיתי – המדינה הוקמה כמה שנים אחרי סיום שואת יהודי אירופה ואי אפשר להגיד שמדינת ישראל הובילה לסיום השואה), אני חושב יותר ויותר שהלקח האמיתי הוא: כשלא טוב לך, תפוס את הרגליים ותברח.

ובשבת נגיד כולנו חג שמח לדרוזים שחוגגים את חג הנביא אלח'דר, הלא הוא אליהו הנביא.

ולימי הולדת: השבוע חוגגים שר החינוך שלנו, הרב שי פירון. זוכה פרס נובל לכימיה ומתמודד לנשיאות, פרופ' דן שכטמן, הזמר ניסים גרמה ועוד אחד, שיש לי סיפור קצרצר לגביו:

עבדתי כמה חודשים בחומוסיה בירושלים. בערב שבת אחד, היינו אני, עוד עובדת, ושלושה צעירים (בני 25 +, לדעתי) שישבו ואכלו על הבר. בשלב מסויים המוזיקה שיעממה אותנו אז הלכתי למחשב להחליף אותה. שאלתי בקול ובציניות "מה נשים? אולי... שלמה יידוב?"
"כן, הוא מעולה!, אבל תשים את 'קצת אחרת' משנת 1974" אמרו.

הצצתי ונפגעתי. אלבום מעולה. אז השבוע גם שלמה יידוב חוגג. מזל טוב איש מוכשר.