28.4 - יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הולדת לאוסקר שינדלר.

שלום לכולם,

היום, בנוסף ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא יום הולדתו של אוסקר שינדלר, שהיום היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-106.

בחרתי להביא את הכתוב עליו באתר של "יד ושם", יחד עם תוספות קטנות שלי:

אוסקר שינדלר.
מקור: יד ושם.

אוסקר שינדלר נולד ב-28 לאפריל 1908 בצוויטאו (Zwittau) במורביה (כיום צ'כיה). משפחת שינדלר היתה קתולית מן המעמד הבינוני, והשתייכה למיעוט הגרמני בחבל הסודטים בגבולות צ'כוסלובקיה. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, זכתה המפלגה הנאצית לתמיכה רבה בקרב הגרמנים הסודטים. 

אוסקר הלך לבית ספר גרמני. הוא המשיך ללימודי הנדסה, ומשפחתו ציפתה שינהל את המפעל המשפחתי ליצור ציוד חקלאי. בין השכנים והתלמידים בבית ספרו היו יהודים, אך שינדלר לעולם לא פיתח קשרים מיוחדים עמם. כרוב הגרמנים הצעירים במחוז הסודטים, הצטרף גם שינדלר למפלגתו של קונרד הנליין, שתמכה בתנועה הנאצית ופעלה לפירוק צ'כוסלובקיה ולסיפוח שטחים ממנה לגרמניה. כאשר ב 1938 סופח המחוז לגרמניה, הפך שינדלר לחבר המפלגה הנאצית. [שינדלר גם התגייס למודיעין הגרמני, נתפס ושוחרר לאחר הסכם מינכן בו סופח חבל הסודטים לגרמניה הנאצית]

שינדלר בקרקוב. מקור: יד ושם.

זמן קצר לאחר כיבוש פולין ב-1939 יצא שינדלר – אז בן 31 - לקרקוב. העיר, בה התגוררו כ–60,000 יהודים, הפכה להיות מקום מושבו של המושל הגרמני והיתה מוקד משיכה ליזמים גרמנים שביקשו להתעשר ולנצל את האפשרויות הכלכליות הרבות בארץ הכבושה. בין היזמים האלה היה שינדלר שלא חש כל עכבות מוסריות, וחיפש לעצמו מקור להתעשר. באוקטובר 1939 השתלט על מפעל לייצור כלי אמייל שהיה לפניכן בבעלות יהודי שנושל מנכסיו. בעזרת כישוריו העסקיים הצליח שינדלר תוך זמן קצר להפוך את המפעל לעסק מצליח. לשם כך נעזר במיומנויותיו הפיננסיות של החשב היהודי של המפעל, יצחק שטרן. קשר זה היה משמעותי מאד בהמשך הדרך כאשר שינדלר הפך למציל. המפעל, שהיה ממוקם בזבלוצ'ה שבפאתי העיר, סיפק ציוד מטבח לצבא הגרמני, והביקושים הגבוהים תרמו לשגשוגו. תוך שלושה חודשים העסיק שינדלר 250 עובדים פולנים, מתוכם 7 היו יהודים. בסוף 1942 גדל המפעל עוד יותר, ובין 800 עובדיו היו 370 יהודים מן הגטו של קרקוב.

שינדלר היה מהמר בטבעו ואהב נשים, יין וחיים טובים. הוא הפך לבליין ידוע בעיר הכבושה, וחגג בלילות עם הפקידים רמי הדרג וקציני הס.ס. שהיו מוצבים בקרקוב. נראה היה שאין הבדל בינו לבין הגרמנים האחרים. אך זה היה רק למראית עין. בפועל נבדלו הוא ועוד מספר קטן של תעשיינים ביחסם האנושי לעובדיהם, ובראש ובראשונה הפועלים היהודים.

מי שהכירו את שינדלר לא זיהו אצלו התנגדות אידאולוגית לשלטון הנאצי. יחד עם זאת חש שאט נפש גדל והולך מפני הטרור שהופעל נגד היהודים לעיני כל. הרדיפה של חפים מפשע חוללה שינוי עמוק באישיותו של מי שהיה עד אז אופורטוניסט חסר עכבות. בהדרגה הפך האינטרס הכלכלי לשיקול משני, וכל התנהלותו הונחתה ע"י הרצון להציל מספר רב ככל האפשר של יהודים. וכך צמחה בקרבו הנכונות לא רק לבזבז את כל כספו על הגנת היהודים "שלו", אלא גם המוכנות לשים נפשו בכפו כדי שיעברו את המלחמה בשלום. לשם כך ניצל שינדלר עד תום את המעמד של המפעל שלו כמפעל חיוני למאמץ המלחמתי. סיווג זה איפשר לו לקבל את הגנת רשויות הצבא עמם היה חתום על חוזים לאספקת ציוד, ומאידך לגייס עוד ועוד עובדים יהודים מן הגטו שהיה תחת שליטת הס.ס. כדי שיוכל לייצר ולעמוד בהתחייבויות החוזיות שלו.  כאשר ריחפה סכנת גירוש ושילוח על ראשם של עובדיו היהודים, הצליח לקבל עבורם פטור בתירוץ שאם ישולחו, ייפגעו היצור במפעל והאספקה לצבא. לשם כך לא בחל שינדלר באמצעים – זייף את הרישומים ורשם ילדים ואינטלקטואלים כעובדי כפיים מיומנים, חיפה על פועלים שלא יכלו לעבוד בשל מצבם הבריאותי, ובמידת הצורך שיחד את האחראים.

שינדלר נחקר מספר פעמים בשל חשדות להתנהלות בלתי הולמת ולהעדפה של יהודים. בכל פעם הצליח לחלץ עצמו וחזר לפעול ביתר מרץ. ב 1943 נסע לבודפסט ופגש שם שני נציגים של יהדות הונגריה על מנת לדווח להם על רדיפת היהודים בפולין וכדי לדון באפשרויות הצלה וסיוע. [שני האנשים היו שמואל שפרינגרמן וישראל קסטנר. אני באמת חושב שגם שינדלר וגם קסטנר מהווים גוונים ממש מעניינים של הדבר הגדול הזה שנקרא 'שואה']

במרץ 1943 חוסל הגטו בקרקוב וכל היהודים הנותרים הועברו למחנה פלשוב מחוץ לעיר. מפקדו של מחנה פלשוב, אמון גת, נודע לשמצה בשל אכזריותו ושל הטרור שהטיל על אסירי המחנה. שינדלר הצליח לשכנע את גת להקים שלוחה של פלשוב בשטח המפעל שלו ולשכן שם את פועליו היהודים. בכך יכול היה להבטיח את שלומם ולתת להם תוספות מזון אותן רכש בכספו בשוק השחור.

בסוף 1944, עם התקרבותו של הצבא האדום, פונו האסירים מפלשוב. רוב האסירים – כ-20,000 במספר – שולחו להשמדה. שינדלר הצליח לשכנע את שלטונות הצבא לפנות את המפעל שלו על פועליו לעורף כדי שיוכל כביכול להמשיך ביצור. לשם כך הקים מפעל בברינליץ (Bruenlitz) בחבל הסודטים. לאחר משא ומתן ארוך הצליח להוסיף על הפועלים היהודיים שלו אסירים נוספים מפלשוב, ובכך הציל גם אותם. המעבר לא היה ללא בעיות. למרות ההבטחות, שולחו כ-700 הגברים ברשימתו של שינדלר למחנה גרוס-רוזן וכ-300 נשים לאושוויץ. אולם שינדלר לא ויתר ולא נרתע, ופעל בכל דרך אפשרית, כולל שיחוד הקצינים הגבוהים, על מנת להביא את פועליו היהודים לברינליץ. הוא שלח את מזכירתו לאושוויץ על מנת לשחרר את הנשים לפני שנשלחו לתאי הגאזים.

פעולת הצלה שנחרטה עמוק בזכרונם של ניצוליו של שינדלר התרחשה בסוף המלחמה, כאשר לאזור ברינליץ הגיע קרון רכבת ובו קבוצה של 120 אסירים יהודים שפונו מגולשוב (Goleszow) – אחד ממחנות הבת של אושוויץ. האסירים הוסעו מערבה בקור מקפיא, ללא מזון או מים, ובתום שבעת ימי המסע, הגיעו שני הקרונות החתומים לברינליץ.  אוסקר ואמיליה שינדלר הצליחו לשכנע את מפקד הס.ס. להעביר את האסירים לרשותם באמתלא שהם נזקקים לידים עובדות.

כאשר פרצו את דלתות הקרונות נתגלה מראה נורא של שלדי אדם קפואים. שינדלר ואשתו העבירו את 107 השורדים למפעל ושם טיפלו בהם במסירות עד שחזרו לאיתנם. אולם לא רק למי שנותרו בחיים דאג שינדלר, מעיניו היו נתונים גם להבטיח למתים שיחלקו להם כבוד אחרון. הוא שכנע את ראש הס.ס. המקומי שלא לשרוף את הגוויות, רכש חלקה בבית הקברות הנוצרי המקומי ודאג, בעזרת העובדים היהודיים שלו, להביא את המתים לקבורה יהודית.

כאשר הסתיימה המלחמה, נפרדו שינדלר ואשתו מן היהודים שהצילו. העובדים היהודים הכינו לשינדלר מתנה וכתבו עבורו מכתב המלצה לכוחות הכיבוש של בעלות הברית. שינדלר עזב את ברינליץ וחזר לגרמניה כשכיסיו ריקים. מכל העושר שצבר בשנות המלחמה לא נותרה פרוטה – את כל כספו הוציא כדי לקיים את היהודים שתחת חסותו. גם בשנים שלאחר המלחמה לא הצליח שינדלר בעסקיו, ונשאר תלוי כלכלית בסיוע שקיבל מארגונים יהודיים ומניצוליו. הוא הגר לדרום אמריקה, אך גם שם לא הצליח לקיים עצמו, וחזר לאירופה.

שינדלר עם כמה מהאנשים שהציל. מקור: יד ושם.

ב-1961 בא שינדלר לישראל לביקור ראשון. 220 מניצוליו קיבלו את פניו בחום ובאהבה. שינדלר המשיך לחיות בגרמניה, אך הגיע לביקורים תכופים בישראל. ב 1962 נטע עץ בשדרת חסידי אומות העולם שזה עתה נחנכה ביד ושם. אולם נדרשו עוד 30 שנה עד שהוכר כחסיד אומות העולם יחד עם אשתו אמיליה. כאשר הוצע לראשונה להכיר בו כחסיד אומות העולם התנגדה המשפחה שאותה נישל מנכסיה כשהגיע לקרקוב. רק לאחר דיונים חוזרים החליטה הועדה לציון חסידי אומות העולם שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושלמרות שהחל דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם.

באוקטובר 1974 נפטר אוסקר שינדלר בגרמניה. ניצוליו מילאו אחר בקשתו והעלו את ארונו לישראל והוא נקבר בבית הקברות הלטיני שעל הר ציון. מאות ניצוליו ובני משפחתם לוו אותו בדרכו האחרונה. על המצבה שעל קברו נכתב בגרמנית: המציל הבלתי נשכח של 1,200 יהודים נרדפים".

27.4 - אושוויץ

היום לפני 74 שנים (1940) הורה היינריך הימלר, ראש האס.אס להקים מחנה ריכוז ליד העיר אושווינצ'ים בפולין. ההחלטה על הקמת מחנה הריכוז התקבלה לאחר שוועדה בראשות האופטשטורמפירר רודולף פרנץ הס בחנה את הנושא. אותו הס, אגב, היה המפקד הראשון של המחנה. אני חושב שצריך לפתוח על זה ועדת חקירה.

פרנץ רודולף הס במשפט נירנברג.
מקור: ויקיפדיה.

אתם חייבים להבין, זה הכל עניין של היצע וביקוש – הגרמנים כבשו שטח רב בפולין ובידיהם היו רשימות ארוכות ארוכות של אנשים שיש להוציאם להורג וכאלה שיש לעוצרם.

הגרמנים גירשו את האנשים שגרו סביב המחנה החדש, הביאו למקום 300 יהודים מהאזור ועוד 30 פושעים פליליים. כעבור כחודש וחצי הגיע משלוח האסירים הראשון – 728 בני אדם, רובם אסירים פוליטיים. כעבור קצת פחות משנה היו במקום כבר יותר מ-10,000 אסירים.

ושוב, עניין ההיצע והביקוש. אחרי שנה הוגדלה קיבולת המחנה ל-30,000 אסירים והוחלט להקים עוד מחנה בבירקנאו שיכיל עד 100,000 בני אדם, במטרה לקלוט שבויים סובייטים ממבצע ברברוסה שהיה אמור להיפתח אחר כך. הגרמנים סגרו שטח בגודל 40 קמ"ר בשביל בניית המחנה.

על פי ההערכות, נרצחו באושוויץ בין 1.1 מיליון ל-1.35 מיליון בני אדם סך הכל.

אף אחד לא ידע מהי תמונת הרקע החדשה של הבלוג, אז הנה:

התמונה היא של מחנה הריכוז ג'אדו. מישהו פה שמע פעם על ג'אדו? לא? מפתיע... (לא באמת).

ג'אדו הוא ספק מחנה ריכוז ספק מחנה השמדה שהוקם בלוב, דרומית מערבית לטריפולי. אל המחנה הועברו 2,600 מיהודי לוב, מתוכם נהרגו 562. המחנה לא קשור לתאריך של היום, אבל מצד שני אין לי יותר מדי מידע עליו. אם יש למישהו מידע על ג'אדו - מוזמנים להעביר אלי.

מחנה ג'אדו בלוב. מקור: ויקיפדיה.

כל מי שמעוניין לקרוא חומרים מארכיון יד-ושם, לחצו כאן.

25.4 - יום אלבה (וכן, זה לטובתנו)

מה קרה? מתכונן ליום השואה.

היום לפני 69 שנים (בשנת 1945) חצו סג"מ אלברט קוצבו (Kotzebue) יחד עם שלושה חיילים אחרים את נהר האלבה בסירה, באזור העיירה הפסטורלית סטרלה. בגדה המזרחית של הנהר פגשו הארבעה חיילים מהחזית האוקראינית הראשונה של הצבא הסובייטי.

הצג מפה גדולה יותר

זה היה המפגש הראשון של חיילים אמריקנים, שפלשו לגרמניה ממערב (דרך צרפת, הפלישה לנורמנדי) ושל חיילים סובייטים שפלשו לגרמניה מהמזרח (הכישלון של מבצע ברברוסה הגרמני והצלחת מבצע ויסטולה-אודר הסובייטי). שתי המעצמות חצו את גרמניה לרוחב.

יותר מאוחר באותו יום, נפגש סיור של 4 חיילים אמריקנים בפיקודו של סגן ויליאם רוברטסון עם סיור של הצבא האדום בפיקודו של אלכסנדר סילבשקו בגשר הרוס שנמתח מעל הנהר.

רוברטסון וסילבשקו בלחיצת היד המפורסמת. כמובן שהם לא היו הראשונים שנפגשו, התמונה לא הייתה
מרגע הפגישה שלהם אלא בויימה וכמובן שהיא צולמה יום אחרי המפגש. מה לעשות, יח"צ גורר יח"צ.

למחרת היום יצאו מנהיגי 3 המעצמות, בריטניה, ארצות הברית ורוסיה, בהודעה על שיתוף פעולה צבאי לחיסול הרייך השלישי. להאזנה להקלטה קצרה של שידורי הרדיו של ה-BBC בנוגע למפגש על גדות הנהר, לחצו כאן.

אז מה אגיד ומה אומר? יום אלבה שמח לכולנו!

מזל טוב מגיע היום לאבא ברדיצ'ב, אחד מצנחני הישוב, שהיה אמור לחגוג היום 94 אביבים. לא ארחיב עליו, רק אומר שאם ייצא לכם להיות בהר הרצל ולראות את הקברים של צנחני היישוב, דעו לכם שהקבר שלו ריק.

אבא ברדיצ'ב. מקור: ויקיפדיה.

ואגב, מישהו מכם כבר זיהה מה תמונת הרקע של הבלוג?

23.4 - הרפובליקה שמעולם לא שמעתם עליה מכניעה את צבא ארצות הברית!

מכירים FAMILY GUY? מכירים את הפרק הזה שפיטר גילה שהבית שלו לא מסומן במפה העירונית אז הוא החליט להקים את פיטוריה, ואז צבא ארצות הברית צרו על ה"מדינה" החדשה?

הדגל של רפובליקת קונץ'.
מקור: ויקיפדיה.

אז תכירו את רפובליקת קונץ' שנמצאת באי בדרום איי הקיז שבפלורידה. בשנת 1982 הקים משמר הגבול של ארצות מחסומים בכביש המחבר בין פלורידה לאי, במטרה לחפש סמים ומהגרים לא-חוקיים. בתגובה הגישה מועצת העיר קי-ווסט בקשה לבית המשפט צו מניעה בשל פגיעה בכלכלת האי, בתיירות ובחופש התנועה, אך בית המשפט סירב לה.

בתגובה החליט ראש העיר, דניס וורדלו, היום לפני 32 שנים (1982), כי אם משמר הגבול של ארצות הברית ניצב בתווך בין האי ליבשת, הרי שמן הסתם יש שם גבול שמפריד בין שתי מדינות. הוא הכריז על עצמאות של רפובליקת קונץ', הכריז על עצמו ראש ממשלה ו... הכריז מלחמה על ארצות הברית, על ידי שבירה טקסית של כיכר לחם עבשה על ראשו של אדם לבוש מדי הצי האמריקני.

מיד לאחר הכרזת המלחמה (הקצת מוזרה לטעמי), הודיע וורדלו, ראש ממשלת קונץ', על כניעת האי וביקש סיוע של מיליארד דולר ממדינות העולם מכיוון שהוא מדינה שנכבשה על ידי צבא ארצות הברית. אולי סיוע הוא לא קיבל, אבל הפעולה הזו יצרה הד תקשורתי שהביאה להסרת המחסומים של משמר הגבול האמריקני.

שם, אגב, לא הסתיימו מלחמות רפובליקת קונץ' נגד ארצות הברית. בשנת 1995 ביצע צבא ארצות הברית תרגיל המדמה פלישה לאי באזור, אך לא דיווח לרפובליקה המהוללה קונץ'. בתגובה קמה לתחיה הרפובליקה ויצאה למלחמה בצבא ארצות הברית. סירות כיבוי האש של הרפובליקה התיזו מים על חיילי ארצות הברית והשליכו עליהם לחם עבש. צבא ארצות הברית לא השיב, אז... אממממ...
נראה לי שהרפובליקה ניצחה. יותר מאוחר, לאחר שהתקבלה קובלנה רשמית שהוגשה למשרד ההגנה האמריקני על אי תיאום התרגיל, מפקדי היחידה שתרגלה התנצלו על הטעות והשתתפו בטקס כניעה רשמי. אגב, עד היום חוגגים אנשי האי את יום העצמאות שלהם ואנשי המועצה נושאים דרכונים דיפלומטיים מטעמה.

אז הנה סיקור המלחמות הנוראיות בין ארצות הברית, המעצמה הגדולה בעולם, ובין רפובליקה קטנה שהעזה לקום:

18.4 הרבי מלובביץ'

יש חב"דניקים בקהל?

מזל טוב גדול מגיע היום לחברי קהילת חב"ד באשר הם, כי היום לפני 112 שנים נולד הרב מנחם מנדל שניאורסון, המוכר בכינויו הרבי מליובאוויטש\מילובביץ', או בקיצור "הרבי".

הרבי. מקור: ויקיפדיה.

את רוב ילדותו באוקראינה העביר הרבי בלימוד תורה וקבלה. עם הגיעו לגיל 19 החל גם ללמוד לימודי חול ולאחר מכן הצטרף כשומע חופשי בשיעורים באוניברסיטת לנינגרד. הוא עבר לברלין ושם למד במשך סמסטר מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה. לאחר ברלין הוא עבר לפריז ושם סיים לימודי הנדסת חשמל וקיבל תואר מהנדס חשמל.

בשנות הארבעים המוקדמות ברח הרבי מציפורני הנאצים ועבר עם אשתו לברוקלין ניו-יורק. בשנת 1950 הלך לעולמו ראש קהילת חב"ד, חמיו של הרבי, ולא היה ברור מי יחליפו. בתחילה סירב הרבי להחליפו, אך ביום השנה הראשון לפטירת חמיו, נשא דרשה והוכתר כראש הקהילה. 

"צדיק, הנחת תפילין?" מכירים את הקריאה הזו? 

בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, כאשר בישראל נשבו רוחות המלחמה, קרא הרבי לצאת במבצע תפילין, בו ניסו חסידיו לשכנע עוברי אורח להניח תפילין. אותו מבצע תפילין הוא המקור לאותם דוכנים קטנים שמקימים חסידי חב"ד ברחבי הארץ ומציקים לכולנו.

בתחילת שנות התשעים החלה תנועה משיחית בחסידות ורבים ראו ברבי - משיח. שבץ מוחי ששיתק מחצית מגופו ונטל ממנו את יכולות הדיבור, לא מנע מהרבי להנהן בראשו כאשר חסידיו שרו לו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". בשנת 1994 נפטר הרבי מעול מצוות והלך לעולמו. שלושה חודשים לאחר פטירתו העניק לו הקונגרס של ארצות הברית את אות מדליית הזהב של הקונגרס, אחד משני העיטורים הגבוהים ביותר המוענקים לאזרחים בארצות הברית. 

העיטור. מקור: ויקיפדיה

בתכל'ס, הרבי הוא מי שהפך את חסידות חב"ד למה שהיא היום ולאיך שאנחנו מכירים אותה. אני לא מבין בזה יותר מדי, אבל הנה סרטון של מישהו שאני די מעריך, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', מביע את דעתו על הרבי.

מה דעתכם עליו? חושבים שהוא פסיכופט? נוכל? אולי הוא באמת המשיח?

16.4

הי חברים! הרבה זמן לא כתבתי, אבל היום לפני 31 שנים קרה אחד האירועים המרתקים בישראל, ואחד מהאהובים עלי ביותר.

אם אין לחם, לפחות שידעו מה השעה. שעונה של מארי אנטואנט.
מקור: עיתון הארץ.

ביום שבת בבוקר, במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, חשכו עיניו של שומר המוזיאון - המקום נפרץ ופריטים רבים נגנבו. במשטרה הבינו מיד שלא מדובר בפריצה רגילה ופשוטה, אלא בפריצה מחוכמת ומחושבת. במהלך הלילה נגנבו 106 שעונים עתיקים, בהם שעון בן 200 שנה של מארי אנטואנט ואקדח מוזהב שבו היה שעון ששוויו מוערך בכ-30 מיליון דולר. הגניבה נחשבת לאחת הגדולות בישראל ולגדולה ביותר בירושלים (אולי חוץ משוד בית המקדש, נניח).

מהר מאוד עירבה המשטרה גורמים נוספים - המוסד (לתפקידים מיוחדים, כן? לא הביטוח הלאומי), האינטרפול וחוקרים של חברת הביטוח. גם עיתונאים רבים ניסו להתחקות אחר השעונים הגנובים תוך בניית סיפורים הדומים לסיפורי אינדיאנה ג'ונס ישראלים.

שעון סימפטיק. גם הוא נגנב והושב למוזיאון.
מקור: עיתון הארץ.

כמו שאנחנו רגילים, חקירת המשטרה לא הניבה דבר וחצי דבר, ופרשת הגניבה נפתרה בזכות אנשים שאינם קשורים לחקירה. בשנת 2006 קיבל שען תל-אביבי פנייה מעורכת דין שייצגה לקוחה אלמונית וביקשה לברר את שוויים של ארבעים שעונים עתיקים. השען החשדן התקשר מיד למוזיאון לאמנות האסלאם. 

מסתבר שהגנב החרוץ, נעמן דילר-לידור, חבר קיבוץ עין החורש בשרון, הוא שעמד מאחורי הפריצה המתוחכמת והגניבה הענקית. הלקוחה האלמונית הייתה אשתו הטרייה ואלמנתו הטרייה עוד יותר של דילר-לידור, נילי שמרת, שחיה בלוס-אנג'לס. שמרת הייתה חברתו בימי נעוריהם ושמרה עמו על קשר במהלך השנים. הפורץ האגדי, כפי שקראו לו במשטרה, הוריש לה את כל השעונים ועוד ועוד. שמרת, שהפורץ האגדי התוודה בפניה על השוד שביצע (וכנראה על עוד מעשי שוד רבים), התחתנה עמו כאשר היה על ערש דווי וחולה סרטן בתאריך מיוחד - יום השנה העשרים לפריצה הנועזת. 

בכל אופן, אחרי שהשען התקשר למוזיאון לגבי השעונים, יצרו אנשי המוזיאון קשר עם שמרת ויחד הם הגיעו לעסקה - כל השעונים שברשותה בתמורה למאה וחמישים אלף שקלים בלבד. רק כמה חודשים אחר כך, הודיעו נציגי המוזיאון למשטרה על העסקה והחקירה נפתחה מחדש. בסופו של דבר איתרה המשטרה רק כמחצית מהשעונים הגנובים (שהיו בכספות ברחבי אירופה ובביתה של שמרת) והם הוחזרו למוזיאון, חלקם במצב טוב יותר וחלקם במצב טוב פחות. שמרת, תושבת לוס אנג'לס, נשפטה למאסר של חמש שנים על החזקת סחורה גנובה. 

אז מה בעצם היה לנו? פורץ מופלא, קיבוצניק מלח הארץ, משטרה שלא מצליחה (כרגיל) לפענח פשעים ושעונים. המון המון שעונים. 

שעון קסיו. לא קשור בכלל לשוד,
אבל אני רוצה כזה (אהמ אהמ).

אה, כן - יש לנו בעצם גם מוזיאון ששיבש הליכי חקירה, לא? הרי הדיווח למשטרה על רכישת חלק מן השעונים חזרה נעשה רק כמה חודשים אחרי העסקה. אז למה אף אחד לא הועמד לדין על כך? בתכל'ס, כלכך הרבה פורעי חוק ורק הגברת הנחמדה, האלמנה הקטנה ואהובת נעוריו של נעמן, שילמה את המחיר...