יום האינטרנט הבטוח

הי חברים!

אני יודע שלרוב אני עוסק בדברים קצת יותר היסטוריים, אבל היום הוא יום האינטרנט הבטוח! מזל טוב לכולנו!

את יום האינטרנט הבטוח מציינים בהרבה מקומות בהרצאות, בעיקר לילדים ולבני נוער, אבל גם להורים מודאגים ובכלל. 

אז הנה כמה קישורים לכבוד היום החשוב הזה:

דבר ראשון, הנה קישור לעמותת אשנב שייעודה קידום המודעות לגבי ההיבטים השליליים והחיוביים של האינטרנט.

ובעצם, למה היום הזה כלכך חשוב? מה כבר יכול להיות מסוכן באינטרנט הזה? אז בתור התחלה, בואו נזכר רגע באופיר רחום, שנרצח על ידי אמנא מונא (זו ששוחררה מהכלא לא מזמן) - רחום הכיר את מונא בצ'טים באינטרנט. אנחנו גם שומעים על כל הפדופילים שמנהלים שיחות מיניות עם קטינות וקטינים. כולנו גם שמענו על צ'ט-רולט, שמאתר שעומד מאחוריו רעיון מעניין, להכיר אנשים באופן אקראי באינטרנט, הפך לאתר שבו גברים חושפים את גופם בפני גולשים וגולשות אקראיים.

ומה עוד? ילדים שמציקים להם ברשתות החברתיות ובוואטסאפ. רוצים דוגמא?

למזלנו, יש גם ילדים מדהימים שנלחמים בזה. הנה סרטון יפיפה שעשו ילדי כיתה ו' מבית הספר הדמוקרטי בהוד השרון.

והנה עוד סרטון לא כלכך פשוט לצפייה, שמנסה להעביר מסר פשוט - גם אם כולם מעליבים אותך ברשתות החברתיות, פשוט אל תגיב. לרוב זה פשוט מחמיר את המצב:

ובואו לא נשכח גם שרוב התמונות ה"מיניות" של ילדים ('בים עם היפותתת שליייי') מגיעות לאתרי פורנו.

אז בואו ננסה לשמור על האינטרנט שלנו בטוח. נפסיק את הבריונות ברשת (וכן, בעיני גם לפרסם הודעה טפשית שמישהו אקראי כתב לך בפייסבוק בלי לטשטש את שמו - זו בריונות) ונשמור על עצמנו במרחב האינטרנטי.

ולמי שלא הפנים עד עכשיו למה לשמור על עצמנו באינטרנט, הנה קמפיין מרתיע. (צריך להירשם עם הפייסבוק, אבל זה כדאי, אני ממליץ)

9-15.2

הי חברים! מצטער שלא פירסמתי כלום בשבוע שעבר, פשוט לא היה לי כח. מודה.

ג'וזף מקארת'י. מקור: ויקיפדיה.

אז מה יש לנו השבוע?

נתחיל היום (א') לפני 64 שנים, בשנת 1950, במערב וירג'יניה, נאם הסנטור הרפובליקני ג'וזף מקארת'י בפני מועדון נשים ונופף ברשימה שהכילה בין 38 ל-205 שמות של קומוניסטים על אדמת ארצות הברית. ייתכן שהיו שם 38 קומוניסטים, ועוד 205 בני אדם שאינם קומוניסטים מוצהרים, אך אסור להעסיקם במחלקת המדינה בשל הסיכון שהם מהווים. שם, בנאום הזה, החלה תופעת המקארת'יזם - רדיפת הקומוניסטים בארצות הברית - הידועה לשמצה. האמת היא, שבשנות ה-90 נחשף כי רוב האנשים שבשמם נקט מקארת'י אכן היו סיכון ביטחוני. למרות זאת היום כולנו יודעים לצעוק "מקארת'יזם" בטון שלילי בכל פעם שמתחשק לנו. 

שלט להנצחת אמיל גרינצוויג במקום הירצחו, סמוך למשרדי בנק ישראל
ולמשרד ראש הממשלה בירושלים. צילום: נדב רייפר.

משנאת קומוניסטים בארצות הברית, נעבור לשנאת שמאלנים בישראל. ביום שני, 33 שנים אחרי הנאום של מקארת'י, בשנת 1983, השליך יונה אברושמי רימון רסס לעבר הפגנה של השמאל שקראה להתפטרותו של שרון בעקבות אירוע הטבח במחנות הפליטים סברא ושתילא. מפיצוץ הרימון נהרג אמיל גרינצוויג. בין תשעת המפגינים שנפצעו היו גם אברום בורג ויובל שטייניץ. 

ביום שלישי, 3 שנים אחר כך, בשנת 1986, מגיע לישראל האסיר הפוליטי נתן שרנסקי, לאחר שהיה בכלא הסובייטי 9 שנים. 4 שנים אחר כך, בשנת 1990, שוחרר האסיר הפוליטי נלסון מנדלה מהכלא בדרום אפריקה. 

ומשם נעבור לאירוע פוליטי, אחד המעניינים ואולי גם המצחיקים שקרו במחוזותינו ומראה את חשיבותם של אנשי סאונד בפוליטיקה. ביום רביעי, ממש יום אחרי שמנדלה שוחרר מן הכלא, היה כינוס פעילי מרכז של הליכוד. באותו כנס שרון החליט שהוא הולך לסנדל את ראש הממשלה ואת מהלכיו המדיניים, בשל חשש שאלה יביאו להקמתה של מדינה פלסטינית. מה עשה? שרון היה אחראי על הערב הזה והוא ארגן אותו.שני הדברים שהוא הכין מראש היו פשוטים - בשורות הראשונות היו פעילים שלו, והאחראי על הסאונד היה איש שלו. בתחילת הכנס הקריא שרון את הלו"ז ומה הולך להיות שם. לאחר שסיים את זה ביקש להקריא הודעה אישית והכריז על התפטרותו. מיד בסיום ההודעה החלו אנשיו של שרון לקורא "אריק! אריק!". שמיר אמר כי הוא יתייחס לכך רק כאשר מכתב ההתפטרות הרשמי יגיע לשולחנו. 

מיד לאחר מכן, כפי שציפה שרון, פנה שמיר אל הפעילים וביקש לערוך הצבעה בהרמת יד על המהלכים המדיניים. אורי שני, שהיה בעמדת הסאונד, הנמיך כמעט לגמרי את המקרופון של שמיר והגביר את זה של שרון. שרון קרא בקול להצבעה משלו: "אני שואל את חברי המרכז. מי בעד חיסול הטרור, שירים את ידו. מי נגד שיתוף מגורשים, שירים ידו. מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים, ירים ידו". שמיר, המסכן, שקולו לא נשמע, ניסה לקרוא להצבעה מעט שונה: "הציבור צריך לדעת מי מייצג את הליכוד - אני או משמיצי. אני פונה לחברי בבקשה ובשאלה: האם הם מקבלים את הצעתי להבעת אמון?" ומשלא נשמע קולו, ניסה לקרוא: "מי בעדי? מי בעדי?"

קצת קשה לשמוע מישהו שהמיקרופון שלו סגור. 

ומשם נעבור ליום שבת, 45 שנים לפני ליל המקרופונים של הליכוד, בשנת 1945, אז הסתיימה הפצצת בעלות הברית את דרזדן הגרמנית, לאחר שלושה ימים בהם הטילו מפציצים בריטיים ואמריקניים קרוב ל-4,000 טון פצצות. הסופר האמריקני קורט וונגוט, היה בשבי הגרמני בעיר והיה עד להפצצה. בספרו "בית מטבחיים 5" תיאר וונגוט את החוויה המרעישה.

שבוע טוב!