9.5 - ניצחון, השתלטות ודיווה...

היום הוא יום הניצחון על גרמניה הנאצית, כפי שמציינים אותו במדינות ברית המועצות לשעבר. במערב זה היה אתמול, אגב.

באמת שרציתי לכתוב פוסט ארוך רק על יום הניצחון הזה, כי הוא יום חשוב, אבל מה לעשות שהיום קרו עוד מלא דברים מעניינים?

אז הנה, נתחיל:

בול מסדרת בולים שהוציאה ברית המועצות באפריל 1945
"זא רודינו! זא סטאלינא" (בעד המולדת! בעד סטאלין!)
מקור: תפוז בלוגים.

היום לפני 69 שנים (בשנת 1945), שבוע אחרי התאבדותו של היטלר, חתמו נציגי הפיקוד העליון הגרמני על הסכם הכניעה הרשמי לברית המועצות. המלחמה הארורה ההיא נגמרה. ההערכה היא שברית המועצות איבדה בין 15 ל-20 מיליון בני אדם.

שנה לפני כן (בשנת 1944), כבש הצבא האדום את סבסטופול. מי היה מאמין שכיום, כל כך הרבה שנים אחר כך, רוסיה תשים עין על המקום שוב פעם.

לא לקח יותר מ-5 שנים מאז הניצחון על הגרמנים (1950) עד שהזמין שר החוץ הצרפתי רובר שומאן את מערב גרמניה לנהל יחד את משק הפחם והפלדה. מה שהתחיל אולי כצעד של אי-אמון, למעשה, וניסיון לפקח על צעדי הגרמנים, הסתיים במה שאנחנו מכירים היום כאיחוד האירופי.

אחת החוטפות, תרז הלסה, מורדת מהמטוס לאחר ההשתלטות.
מקור: NRG

22 שנים אחר כך (1972) נצא מאירופה וננחת בשדה התעופה בן-גוריון בלוד, אז פרצו 16 לוחמי סיירת מטכ"ל אל מטוס הסבנה החטוף. הם לא היו צריכים יותר מדקה בשביל להרוג את שני החוטפים ולהשתלט על שתי החוטפות. שני נוסעים נפצעו ועוד אחת נהרגה. גם שני לוחמים, איציק גונן ואחד לא מוכר בשם ביבי נתניהו, נפצעו בהשתלטות. ביבי, אגב, נפצע מפליטת כדור אקדח של אחד הלוחמים. (לראיון מרתק עם החוטפת תרז הלסה)

זה ציפור? זה מטוס? לא, זו דיווה!
מקור: NRG

26 שנים אחר-כך (1998) ישראל רשמה עוד ניצחון – דנה אינטרנשיונל ניצחה בתחרות האירוויזיון עם שירה "דיווה". למי שלא מעודכן – הלילה הפסדנו...

אז.. שיהיה לכולנו יום ניצחון סובייטי מטכ"ל דיוואי שמח!

וכמובן – סוף שבוע נפלא!

6.5

נו, איך החג? נהנים? אני יודע שהיינו אמורים לעשות את המעבר בין השכול לשמחה כבר אתמול בערב, אבל מה לעשות שההיסטוריה לא תמיד מקשיבה לנו?

היום לפני 67 שנים רעדה הארץ וגעשה – הבריטים, אדוני הארץ, החליטו לפעול במלוא המרץ נגד.... נער בן 17.

כרוז שפרסם הלח"י לאחר החטיפה.
מקור: ויקיפדיה.

בבוקר אותו יום יצא אלכסנדר רובוביץ', הנער המדובר פעיל לח"י, יצא לאזור שכונת רחביה בירושלים כדי להדביק כרוזים. בפינת הרחובות אוסישקין וקק"ל, ניגש אליו אדם דובר אנגלית וחטף אותו למכונית שמיהרה להסתלק מן המקום, כך על פי עדי ראייה.

כובעו של החוטף נשאר בזירה ועל פי הכתוב בו זוהה בעל הכובע כרוי פאראן, קצין קומנדו בריטי מעוטר שהגיע לכאן כדי להילחם במחתרות. הבריטים, שהכובע הוחזר להם כהוכחה לאשמתו של פאראן, התעלמו מהדרישה לתפוס את פאראן ואף פשוט מחקו את השם בכובע. אנשי הלח"י הבינו את הרמז הדק של הבריטים והחליטו לקדם עניינים בדרכם שלהם. הבריטים לא היו צריכים יותר משלוש גופות של אנשיהם, אליהן הוצמדו פתקים עליהם נכתב השם "פאראן", כדי להבין את הרמז של הלח"י. פאראן אותר בסוריה, הוחזר למעצר במחנה אלנבי, ברח, הוחזר והועמד למשפט, שוחרר מחוסר ראיות והבריטים החזירו אותו חזרה לאנגליה.

אנשי הלח"י לא היו מרוצים מתוצאות המשפט והחליטו להוציא את פאראן להורג, אך אחיו, רקס, פתח את חבילת הנפץ שהייתה מיועדת לרוי ונהרג.

מסמכים שפורסמו 57 שנים אחרי אירוע החטיפה והרצח חשפו כי פאראן אכן הרג את רובוביץ, ולפני כן אף עינה אותו כדי שילשין על הלח"י. גופתו של רובוביץ מעולם לא נמצאה.

אגב, אם מישהו פה תוהה למה לא כתבתי היום על יום העצמאות - אני משתדל לכתוב לפי התאריך הלועזי.
אז למה אתמול כתבתי על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה? ככה.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה נציין 3 בני אדם, שניים מהם נפלו, ואחד מהם בלוגר חשוב, לטעמי.

על פי הודעת משרד הביטחון, מספרם של חללי מערכות ישראל משנת 1860 (כן כן, אנחנו סופרים את הנופלים מאז) ועד היום הוא 23,169. 

אולי מישהו מכם יוכל לעזור לי בקושיה הבאה - מדינת ישראל התחילה את הספירה משנת 1860 אבל... חלל מערכות ישראל הראשון נהרג בכלל בינואר 1873!

החלל הראשון הוא אהרון הירשלר, תושב ירושלים שעבר לשכונת משכנות שאננים, מהראשונות שנבנו מחוץ לחומות, שם ישב ולמד ואף נמנה על אחד מעשרת השומרים שהפקיד השר משה מונטיפיורי על השכונה. ביום האחרון של שנת 1872 פרצו כמה ערבים שודדים לביתו של הרשלר והוא קם, גירש אותם מהמקום ואף ניסה לעצור אותם. אחד השודדים ירה בהרשלר ופצע אותו קשה. אחרי שבוע נפטר הרשלר מפצעיו.

(אומרים "במותם ציוו לנו את החיים". לא יודע לגבי זה, אבל אני חושב שבמותו ציווה לי הרשלר את הידע. בזכותו הגעתי לבלוג מעניין של "צייד המצבות" עודד ישראלי. לא עברתי על כולו אבל הוא נראה מאוד מעניין).

ניסים גיני. מקור:ויקיפדיה

על החלל השני כבר כתבתי בעבר, ואני מעוניין לכתוב שוב, כי הוא חלל מערכות ישראל הצעיר ביותר. גם הסיפור הזה מתרחש בירושלים, בעת שהוטל מצור על הרובע היהודי לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה. רבים הצטרפו למאמץ וגם ניסים גיני, שהיה רק בן תשע וחצי, נתן את חלקו. גיני היה תצפיתן וקשר והעביר ידיעות בין העמדות השונות. ערב אחד סיים גיני את משמרתו והתיישב לאכול ארוחת ערב בזמן שקראו לו לשוב כי אין מחליף לאחת העמדות. להפצרותיו של אמו הוא ענה: "מה את רוצה, שאני אשב בבית ואחרים ימותו?". כאשר שהה בעמדה הרים את ראשו בשביל לזהות תנועה חשודה. צלף ירה לעברו, פגע בנשק שהיה מונח בעמדה ורסיס מהנשק שהתפוצץ פגע בגיני. למחרת נפטר גיני מפצעיו. משפחתו של גיני נאלצה לפנות לבית משפט כדי שבנם יוכר כחלל צה"ל מכיוון שבמשרד הביטחון סירבו להאמין שהיה לוחם כבן 10. 

19 שנים אחר כך, לאחר כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, הגיע אל החיילים איש ערבי זקן ודרש לדבר עם המפקד הבכיר. הוא סיפר שהוא קבר במו ידיו חללים יהודים מהמלחמה ההיא בקבר אחים. לאחר שחפרו את הקבר, לא זיהו אף גופה פרט לאחת - גופתו של ילד קטן, שעדיין לא נשרו שיני החלב שלו. 

מספיק לדבר על חללים. האדם השלישי שאני רוצה לכתוב עליו היום עדיין חי (טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה) הוא הבלוגר "אישתון". בתקופה האחרונה ערך אישתון את תחקיר "גיבורים נולדים במותם" על חללי צה"ל ועל הדיווח של משרד הביטחון עליהם. עד כה לא היה ברור מי אלה כל חללי צה"ל עליהם מכריזים בכל שנה בטקסי יום הזיכרון השונים. מסתבר, כך על פי התחקיר שלו - שבשנת 2011 רק 1% מהחללים נפלו במעורבות אוייב. מסתבר גם שבמספר החללים בכל שנה ישנם גם נכי צה"ל שנפטרו שנים רבות אחרי שנפצעו, והוכרו כחללי צה"ל. השנה, כאשר פרסם משרד הביטחון את רשימת החללים של השנה, היתה חלוקה בפעם הראשונה בין חללי צה"ל ובין נכי צה"ל שנפטרו כתוצאה מנכותם.

אני מעריך את אישתון ואת העבודה הקשה שעשה במטרה ליצור שקיפות באותם מספרים.

למעונייים לקרוא על חללי מערכות ישראל - אתר יזכור.