9.5 - ניצחון, השתלטות ודיווה...

היום הוא יום הניצחון על גרמניה הנאצית, כפי שמציינים אותו במדינות ברית המועצות לשעבר. במערב זה היה אתמול, אגב.

באמת שרציתי לכתוב פוסט ארוך רק על יום הניצחון הזה, כי הוא יום חשוב, אבל מה לעשות שהיום קרו עוד מלא דברים מעניינים?

אז הנה, נתחיל:

בול מסדרת בולים שהוציאה ברית המועצות באפריל 1945
"זא רודינו! זא סטאלינא" (בעד המולדת! בעד סטאלין!)
מקור: תפוז בלוגים.

היום לפני 69 שנים (בשנת 1945), שבוע אחרי התאבדותו של היטלר, חתמו נציגי הפיקוד העליון הגרמני על הסכם הכניעה הרשמי לברית המועצות. המלחמה הארורה ההיא נגמרה. ההערכה היא שברית המועצות איבדה בין 15 ל-20 מיליון בני אדם.

שנה לפני כן (בשנת 1944), כבש הצבא האדום את סבסטופול. מי היה מאמין שכיום, כל כך הרבה שנים אחר כך, רוסיה תשים עין על המקום שוב פעם.

לא לקח יותר מ-5 שנים מאז הניצחון על הגרמנים (1950) עד שהזמין שר החוץ הצרפתי רובר שומאן את מערב גרמניה לנהל יחד את משק הפחם והפלדה. מה שהתחיל אולי כצעד של אי-אמון, למעשה, וניסיון לפקח על צעדי הגרמנים, הסתיים במה שאנחנו מכירים היום כאיחוד האירופי.

אחת החוטפות, תרז הלסה, מורדת מהמטוס לאחר ההשתלטות.
מקור: NRG

22 שנים אחר כך (1972) נצא מאירופה וננחת בשדה התעופה בן-גוריון בלוד, אז פרצו 16 לוחמי סיירת מטכ"ל אל מטוס הסבנה החטוף. הם לא היו צריכים יותר מדקה בשביל להרוג את שני החוטפים ולהשתלט על שתי החוטפות. שני נוסעים נפצעו ועוד אחת נהרגה. גם שני לוחמים, איציק גונן ואחד לא מוכר בשם ביבי נתניהו, נפצעו בהשתלטות. ביבי, אגב, נפצע מפליטת כדור אקדח של אחד הלוחמים. (לראיון מרתק עם החוטפת תרז הלסה)

זה ציפור? זה מטוס? לא, זו דיווה!
מקור: NRG

26 שנים אחר-כך (1998) ישראל רשמה עוד ניצחון – דנה אינטרנשיונל ניצחה בתחרות האירוויזיון עם שירה "דיווה". למי שלא מעודכן – הלילה הפסדנו...

אז.. שיהיה לכולנו יום ניצחון סובייטי מטכ"ל דיוואי שמח!

וכמובן – סוף שבוע נפלא!

14.11

חג חמישי שמח לכולם!

היום לפני שנה החלו כוחות צה"ל את מבצע "עמוד-ענן" בהתנקשות בחייו של מפקד הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה, אחמד ג'עברי. בהתנקשות נהרג גם מפקד החטיבה הדרומית של הזרוע הצבאית, ראאד אל-עטר.

אחמד אל-ג'עברי. מקור: אל-מסרי אל-יום

במהלך המבצע נהרגו בצד הישראלי 6 בני אדם ונפצעו 240 ובצד הפלסטיני נהרגו כ-160 בני אדם ונפצעו כ-450.

בדיוק 72 שנים לפני תחילת מבצע חומת מגן, החריבו 515 מפציצים של חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, את קובנטרי, העיר התשיעית בגודלה באנגליה. האנגלים, מצידם, ירו 6,700 קליעים של קני נ"מ, אך רק מפציץ גרמני יחיד הופל. בלילה יחיד הופצצו 4,300 בתים. כ-570 בני אדם נהרגו וכ-1260 נפצעו. ההרס בקובנטרי היה כה גדול עד כי יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, נהג להשתמש בביטוי "coventried" (התקובנטר?) בשביל לתאר ממדי הרס גדולים בערי אויב אחרות. 

קובנטרי אחרי ההפצצה. מקור: ויקיפדיה.

במהלך השנים נטען כי וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת אנגליה, ידע ממקורות מודיעיניים על ההפצצה כמה ימים לפני שיצאה לפועל, אך סרב להורות על פינוי העיר כדי שלא לחשוף את העובדה שפרוייקט ה"אולטרה" הבריטי פיצח את קוד "אניגמה" הגרמני. צ'רצ'יל עצמו, בסדרת הספרים המצויינת שכתב אודות המלחמה, הודה שקיבל החלטות בהן ביודעין שלח אנשים אל מותם רק כדי שלא לחשוף את פיצוח הקוד. עם זה, כנראה שבמקרה של קובנטרי מדובר בהגזמה - סיכוי סביר שהמודיעין הבריטי ידע שעתידה להתבצע תקיפה, אך לא ידע את המיקום המדוייק. לקריאה מורחבת באתר למורשת מודיעין.

ועכשיו לפינה שאני מאוד אוהב (שהמצאתי כרגע) - נשים אדירות שמחפשות את עצמן:

היום לפני 124 שנים יצאה העיתונאית אליזבת ג'יין קוקרן, שהייתה ידועה בשם העט שלה נלי בליי, לכתבת תחקיר מהממת - אתגר בעקבות ספרו של ז'ול וורן - להקיף את העולם ב-80 ימים בלבד! היא הצליחה לעשות את זה ב-72 ימים וקצת יותר משש שעות. 

אז מי זו בעצם?

בליי. מקור: ויקיפדיה.

בליי החלה את עבודתה העיתונאית לאחר שכתבה מכתב חריף למערכת עיתון שפרסם טור שוביניסטי שטען שמקומן של הנשים במטבח. עורך העיתון אהב את הכתיבה שלה והציע לה עבודה. בעקבות כתיבתה הפמיניסטית לא עלינו, החלו בעלי עסקים לפעול נגד העיתון והיא הועברה לכתוב על אופנה. 

אז היא התפטרה ועברה לניו יורק, שם היא המציאה, בעיתון ניו-יורק וורלד, את כתבות התחקיר: היא התחזתה ל"משוגעת" ואישפזה את עצמה בבית מחסה ל"חולות נפש". אחר כך היא כתבה על היחס הנוראי לחוסות - והמקום נסגר. 

אז בכל פעם שאתם רואים כתבת תחקיר פורצת דרך שתשאיר אתכם המומים ובסוף אתם מגלים שמצאו טחינה פג תוקף באיזה סופר - אל תשכחו את נלי בליי שהלכה ואישפזה עצמה בשביל תחקיר. 

ובפינת המזל טוב נמשיך עם נשים - כולכם מוזמנים למסור מזל טוב לקונדוליסה רייס, שהייתה מזכירת המדינה של ארצות והיועצת לביטחון לאומי שם. 

23.10

"זה אינו הסוף (של המלחמה), אין זה אפילו תחילת הסוף, אבל אולי זהו סוף ההתחלה", כך אמר וינסטון צ'רצ'יל על קרב אל-עלמיין שהחל היום לפני 71 שנים במצרים. בצד אחד, צבא חבר העמים הבריטי עם 220,000 חיילים, 1,030 טנקים, 900 תותחים ו-530 מטוסים. בצד השני מדינות הציר בפיקודו של רומל עם 108,000 חיילים, 550 טנקים, 550 תותחים וכ-400 מטוסים. 

הגרמנים רצו לכבוש את כל המזרח התיכון בתנועת מלקחיים מדרום דרך צפון אפריקה ומצרים ומצפון דרך מדינות הקווקז. הבריטים הבינו שעליהם לעצור את התקדמות רומל מכיוון שאם הוא יכבוש את תעלת סואץ, הרי שצירי האספקה של הבריטים (לכיוון הודו והמזרח הרחוק, איראן ועיראק) יהיו ארוכים ופגיעים הרבה יותר, מכיוון שהם לא יוכלו להשתמש בים התיכון (עליו הם שמרו על ידי כוחות במלטה).

גנרל מונטגומרי. מקור: ויקיפדיה.

בעקבות הכשלונות הקודמים באפריקה קיבל גנרל מונטגומרי את הפיקוד על הארמיה השמינית של חבר העמים הבריטי שהוצבה במקום והחליט לרכז מאמץ בגיזרה הצפונית ומיד החלו הכוחות הבריטים במבצע ברטראם, שנועד להונות את כוחותיו של רומל. ג'יפים עם תחפושת של טנקים נעו דרומה וטנקים עם תחפושות של משאיות אספקה נעו צפונה, כדי ליצור רושם שהתקיפה תהא מדרום ולא מצפון. 

גנרל-פלדמרשל רומל. מקור: ויקיפדיה.

רומל, מצידו, נערך גם למתקפה הבריטית. כחצי מיליון מוקשים, רובם מוקשי נ"ט, הונחו בשתי רצועות עיקריות כאשר ביניהן נוצר מבוך שנראה חסר היגיון של מוקשים כאשר עמדות הגנה קידמיות נועדו לירות על הכוחות שינסו לחצות את שדות המוקשים. 

ערב תחילת הקרב צפה גנרל מונטגומרי את העתיד וחזה שהקרב עתיד להימשך כ-12 ימים כפי שאכן היה, כאשר בסופם ניצחו הכוחות הבריטים את מדינות הציר שהחלו מצידם בנסיגה ארוכה והיוזמה בצפון אפריקה עברה לידי הבריטים.

שנתיים אחר כך החל עוד קרב, כמו הקרב באל-עלמיין, גם הוא היה קטן ובלתי מורגש - קרב מפרץ לייטה. הקרב, שהיה בין הצי האמריקני ובין הצי הקיסרי היפני סביב איי הפיליפינים. בפינה אחת היפנים, עם כוח לא מורגש של נושאת מטוסים, 3 נושאות מטוסים קלות, 9 אוניות מערכה, 14 סיירות כבדות, 6 סיירות קלות, 35 משחתות וכ-300 מטוסים. מולם בפינה השנייה עמדו האמריקנים, עם כוח פיצפון של 8 נושאות מטוסים, 8 נושאות מטוסים קלות, 18 נושאות מטוסים מלוות, 12 אוניות מערכה, 24 סיירות, 141 משחתות, משחתות ליווי, צוללות ועוד וכ-1,500 מטוסים. הקרב, שנמשך כ-4 ימים הוא הקרב הימי הגדול ביותר במהלך מלחמת העולם השנייה וייתכן שגם בהיסטוריה בכלל. במהלך הקרב איבדו היפנים מעל 10,000 חיילים והפסיקו להיות כוח משמעותי באוקיינוס השקט. 

ואחרי כל המלחמות, או ליתר דיוק לפני, הנה מלחמה חשובה לא פחות, ואולי אפילו יותר: רק אתמול חגגנו כולנו את החג השני של הדמוקרטיה, אבל 28 שנים לפני קרב אל-עלמיין צעדו 30,000 נשים בניו-יורק במטרה לקבל זכות הצבעה.